עתירת אסיר עקב אובדן חפציו וביקורת בית המשפט על שירות בתי הסוהר

מדובר על עתירת אסיר לבימ"ש לעניינים מנהליים. לטענת האסיר, בעת שהעבירו אותו מכלא רמון לכלא דמון, אבדו לו חפצים אישיים רבים. חמישה חודשים עברו מאז אך הם טרם נמצאו. נציג השב"ס טען שאכן על פי הרישומים הוא יצא עם ציוד זה מכלא רמון, והציוד לא הגיע לכלא דמון. עם זאת, טען נציג השב"ס, טענות האסיר לא עלו בגדר "עתירת אסיר". דהיינו, נטען כי "בית המשפט שלפנינו לא יכול ולא צריך לקבוע האם הציוד נאבד, והוא גם לא יכול לקבוע סעד במקרה כזה. המסגרת המשפטית הראויה היא הגשת תביעה כספית כנגד השב"ס לבית המשפט המוסמך על פי גובה הפיצוי".

ההחלטה

השופט קבע שאכן אין כאן מקום לעתירת אסיר. עתירה היא רק במקרה של ערעור על החלטה מנהלית, ואילו כאן האסיר מבקש למעשה שימצאו לו את החפצים או יפצו אותו בגין האובדן. לכן, על התביעה להתברר בבית משפט רגיל ולא בבית משפט לעניינים מנהליים.

עם זאת ציין השופט, כי ישנם מקרים רבים של תביעות אסירים על אובדן רכוש. הוא מדגיש כי רכוש האסיר הוא הקניין שלו, וישנה חשיבות רבה לשמור על חפציהם של האסיר. לאור ריבוי המקרים בנושא, המליץ השופט לשב"ס לבדוק מחדש את נוהל העברת החפצים מכלא אחד למשנהו. השופט הורה לשירות בתי הסוהר לנסות ולאתר את חפצי העותר בתוך שלושים יום. אם אלה לא יימצאו, יהיה האסיר רשאי להגיש תביעה לפיצויים בבית המשפט המוסמך לכך. במקביל, השופט הורה על התערבות עובד סוציאלי שידאג למחסורו של האסיר בזמן זה.