בעלי אזרחות ישראלית - המוקנית להם מכוח היוולדם בארץ, חוק השבות, התאזרחות או שהייה ממושכת במדינה'- זכאים לשהות בישראל ללא מגבלות. אולם, אדם אשר אין לו אזרחות ורוצה לשהות בישראל, צריך להסדיר את מעמדו ולקבל אשרת שהייה. האשרות הן מסוגים שונים ויכולות להינתן עקב נישואין לאזרח ישראל, התנדבות, ביקור, עבודה וכד'. דוגמא לדיון בנושא קבלת אשרת שהייה ניתן לראות בפסק הדין דנא. במקרה זה, הוגשה לבית המשפט עתירה מטעם אזרח ישראלי למתן מעמד שהייה חוקי בארץ לאשתו.

 

יש לכם שאלה?

פורום ויזה לישראל | אזרחות ישראלית


על פי עובדות הבקשה, העותר ואשתו נישאו כעשור טרם הפנייה לבית המשפט, והיו להם חמישה ילדים. אשת העותר נולדה בטול כרם ושהתה בישראל מכוח היתר זמני שהוארך מעת לעת. העותר טען שקשריה של אשתו עם משפחתה נותקו. במהלך חודש יולי 2006, העותר הגיש בקשה להסדרת מעמדה של אשתו. הבקשה נדחתה מטעמים ביטחוניים שונים, בין היתר משום שגורמי הביטחון טענו כי האישה ניהלה קשר עם אחיה, שנעצר עקב ביצוע עבירות נגד המדינה. במכתב, התבקשה האישה לעזוב את המדינה. היא הוזהרה שאם לא תעשה כך, יוצא נגדה צו הרחקה. האישה נותרה בישראל מאז אותו מועד, ולא הוצא נגדה צו הרחקה. אז, הוגשה העתירה דנן.


דיון והחלטה


בפתח דבריו, העותר ביקש מתן מעמד שהייה חוקי לאשתו. יש לציין כי השופט הדגיש שהעותר לא ציין במפורש את טיב המעמד. אמנם, בבקשה שנדחתה, הוא ביקש מתן מעמד של ישיבת קבע לאשתו, אך בעתירה הוא לא נקט בביטוי זה. משכך, עלתה שאלת סמכות בית המשפט לשפוט במקרה זה. מחד גיסא, משרד הפנים טען כי הסמכות העניינית הייתה נתונה לבג"צ, משום שהבקשה הוגשה מכוח קשרי הנישואין בין העותר לאישה. קרי, משרד הפנים טען כי היה מדובר בבקשה שהוגשה לפי סעיף 7 לחוק האזרחות, המעניק סמכות לבית הדין הגבוה לצדק. מאידך גיסא, השופט סבר שלבית המשפט הייתה מסורה הסמכות לדון בעניין. שכן, העותר לא ביקש מתן מעמד קבע לאשתו, אלא את הסדרת שהייתה באופן חוקי. בקשה זו הייתה מכוח חוק הכניסה לישראל, והסמכות לדון בה הוענקה לבית משפט לעניינים מנהליים.


טענת סף נוספת של משרד הפנים הייתה שיהוי. נטען כי ההחלטה על דחיית הבקשה הראשונה נמסרה כעשרה חודשים טרם הגשת העתירה. אולם, על העותר היה להגיש את עתירתו תוך לא יותר מ-45 ימים ממועד מתן התשובה. משרד הפנים טען שהשתהות העותר הייתה לא סבירה, וללא כל טעם מוצדק. לכן, היה על בית המשפט לדחות את העתירה. השופט קיבל טיעון זה והוסיף כי היה ראוי לדחות את העתירה גם לגופו של עניין. הוא נימק את החלטתו בכך שבפני בית המשפט הוצגו חוות דעת ביטחוניות בהן הוסברה מהות ההתנגדות ונחשפו הנתונים הביטחוניים שעמדו בבסיסן. השופט נמנע מפירוט נתונים אלו מטעמי ביטחון, אך קבע כי היה מדובר בנימוקים מבוססים ושיקולים סבירים ועניינים, שנתמכו בתשתית עובדתית. לכן, הוחלט שלא היה מקום להתערב בהחלטה שהתקבלה בעניינו של העותר.


באת כוחו של העותר טענה כי תוצאות החלטה זו היו בלתי מידתיות. שכן, נגזר על אשת העותר לעזוב את ילדיה ובעלה ולשוב לתחומי הרשות הפלסטינאית. אולם, השופט הדגיש שטיעון זה הוצג כנגד סירוב המשיב להעניק לאשת העותר מעמד של שהיית קבע בישראל, בעוד שבעתירה התבקש מתן מעמד לשהייה חוקית. קרי, היה מדובר בשני סעדים שונים. לכן, לו השופט היה שולל את מעמדה של אשת העותר בישראל כליל, היה מקום לקבל את הטענה אודות הפגיעה הבלתי מידתית במשפחה. אולם, הלכה למעשה, השופט קיבל את הסירוב להעניק לאשת העותר מעמד של שהיית קבע בעוד שמעמד שהייה חוקי כלל לא התבקש מגורמי הביטחון. לכן, השופט המליץ לעותר לפנות לגורמי הביטחון ולבקש היתר לשהייה חוקית.