לא כל מי ששוהה במדינת ישראל הינו אזרח, ולא כל מי שנמצא במדינה, שוהה כאן מכוח החוק. ישנם סוגים שונים של אשרות שהייה חוקיות הניתנות על ידי משרד הפנים, ואחת מהן היא רישיון ל"ישיבת ביקור". סטאטוס זה מוענק לעובדים זרים המבקשים להיכנס למדינה ולעבוד בה לתקופה זמנית, לתיירים ולמתנדבים. דוגמא לבקשת היתר מסוג זה, ניתן לראות בפסק הדין דנא, אשר נידון בבית המחוזי בתל אביב.


במקרה זה, הוגשה לבית המשפט עתירה על מנת להורות למשרד הפנים להעניק לעותרת רישיון ישיבת ביקור. זאת על מנת שתוכל לבקר את בן זוגה ומשפחתו בארץ. על פי העובדות שנטענו בעתירה, העותרת הייתה אזרחית אוקראינה והעותר היה אזרח ישראל. נטען כי השניים נפגשו באוקראינה בשנת 2006, לאחר שהעותר ביקר שם. הם בילו יחדיו שבועיים והמשיכו לשמור על קשר יומיומי גם לאחר חזרת העותר לישראל.

 

בינואר 2007, העותר פנה למשרד הפנים וביקש להסדיר לעותרת רישיון לישיבת ביקור בארץ על מנת שתוכל להכיר את משפחתו וחבריו. הבקשה נדחתה. העותר ערער על ההחלטה וגם ערעורו נדחה. העותר המשיך וטען כי בחודש מאי 2007, הוא טס בשנית לאוקראינה על מנת לבקר את העותרת ולהכיר את משפחתה. לאחר חזרתו, הוא פנה למשרד הפנים בבקשה להפקיד ערבויות להבטחת חזרתה של העותרת למדינתה בתום תוקף רישיון הביקור. העותר טען שהמשיב, משרד הפנים, התעלם מהצעה זו ודחה את פנייתו, ללא כל נימוק ענייני. לכן, הוגשה העתירה דנן. מנגד, המשיב התנגד לקבלת העתירה והתבסס בהתנגדותו על התנהלות העותרת בעבר.


דיון והחלטה


לאחר עיון בטענות הצדדים ובראיות השונות, החליטה השופטת על דחיית העתירה. היא הדגישה כי תפקיד בית המשפט הינו לבחון את סבירות החלטת המשיב והאם נפלו בה פגמים, ולא להחליף את שיקול דעתה של הרשות. מהראיות השונות עלה כי העותרת נישאה בשנת 2003 לאזרח ישראלי, לאחר שהשניים הכירו שבעה ימים קודם לכן. לאחר חמישה חודשי נישואין, בני הזוג התגרשו. כעבור שבעה חודשים, העותרת נישאה לאזרח ישראלי אחר, לאחר היכרות של ארבעה עשר ימים. בשני המקרים, פער הגילאים בין בני הזוג היה רב.

 

במהלך נישואי השניים, ביקש בעלה של העותרת לאפשר את כניסתה לישראל. הוא הגיש בקשה ללשכת מנהל האוכלוסין, והיא הועברה לבחינה במשרד הפנים. כעבור חודש, ביקש משרד הפנים מהעותרת פרטים על נישואיה הראשונים ודרש הפקדת ערבות בנקאית לשם התרת כניסתה למדינה.

 

העותרת המציאה את המסמכים ומשרד הפנים אפשר לאישה להיכנס למדינה למשך חודש. היא הגיעה לישראל בנובמבר 2004. אשרת שהייתה הוארכה ליוני 2005, ועד לדצמבר של אותה שנה. בין לבין, התגרשו העותרת ובעלה השני. בשנת 2007, הוגשה הבקשה דנן. לטענת המשיב, לאור קשרי העבר של העותרת ונישואיה לאזרחים ישראלים, הוחלט לבחון את בקשותיה להיכנס לישראל בצורה יסודית.

 

כאשר הוגשה הבקשה דנן, היא נבחנה באופן מעמיק והוחלט לדחותה עקב חשש ממשי מפני רצון העותרת להשתקע במדינה. המשיב טען כי לעותרת לא קמה זכות להיכנס לישראל והבקשה שהוגשה מטעמי ידידות, לא עלתה כדי עילה שהצדיקה את כניסתה למדינה. השופטת קיבלה טענה זו וציינה כי העותר לא הגיש בקשה לכניסת העותרת מכוח קשר זוגי אלא למטרות תיירות וידידות.

 

לאור החשש הממשי מפני השתקעות העותרת בישראל, השופטת קבעה שסירוב המשיב לקבל את הבקשה היה סביר ובהחלטתו לא נפל כל פגם. השופטת הבהירה שגם אם העותרת לא ניסתה להשתקע בישראל בעבר, לא היה בכך על מנת להסיר את החשש מפני השתקעות במקרה דנן. זאת לאור נטייתה לנישואים מהירים וקצרים עם אזרחים ישראלים בתקופה קצרה. בסופו של יום, משום שלא נמצא כל פגם בהתנהלות המשיב, השופטת לא מצאה עילה להתערבות והורתה על דחיית העתירה.