לכל רשות מקומית סמכות להוציא צו הטלת ארנונה, במסגרתו נקבע תעריף הארנונה ושיטת החיוב והחישוב. על הרשות מוטלת חובה לפרסם צו זה ובאפשרותו של כל אזרח לנסות ולקבל הקלות בתשלום הארנונה, בהתאם לתנאים שנקבעו. לעיתים, על מנת לקבל הקלות אלו, או לשנות את אופן חישוב סכום הארנונה לתשלום, יש צורך לנהל מאבק משפטי נגד הרשות, ולהשמיע את הטענות בפני ועדות המועצה, כגון ועדת ערר. על החלטות ועדות אלו ניתן להגיש ערעור לבית המשפט. כך היה בפסק דין דנא, שנידון בבית המשפט המחוזי בחיפה.


במקרה זה, הוגש לבית המשפט המחוזי ערעור מטעם מנהל הארנונה במועצה המקומית פרדס חנה כרכור על החלטת ועדת הערר, שפטרה את המשיב מתשלום ארנונה בגין חלקים מביתו. החלטת ועדת הערר התקבלה לאחר שהמשיב טען כי בביתו היו שטחים שגובהם היה נמוך מ- 1.8 מ"ר ולכן הם לא היו ברי חיוב. לבסוף הוחלט לחייב את המשיב בתשלום ארנונה בגין שטחים אלו ושטחים מקורים נוספים שהיו צמודים לביתו, אך סכום החיוב הועמד על סך של 10% משטחם הכולל. לאחר קבלת החלטה זו, הגיש העורר ערעור לבית המשפט וטען כי ההחלטה התקבלה ללא נימוק ובניגוד עניינים. כמו כן, נטען כי הועדה טעתה עת פטרה את המשיב מתשלום ארנונה בעבור שטחי מגורים בהם נעשה שימוש. אז, החליט השופט לקבל את הערעור והורה לועדת הערר לנמק את החלטתה. משכך, ניתן נימוק לפיו הועדה סברה שטענות המשיב היו ראויות להתייחסות חיובית ולכן היה ראוי להגיע לפשרה בתיק זה. לאחר מכן, הגיש העורר את הערעור דנן.


טיעוני הצדדים


לטענת העורר, ועדת הערר שגתה בהחלטתה שכן היא לא הבינה את תפקידה כוועדה שיפוטית, אשר היה עליה להכריע במחלוקת ולא לגשר בין הצדדים. העורר הוסיף וטען כי הפטור אשר ניתן למשיב מתשלום ארנונה על חלקים אשר היו בשימוש בבית מגוריו, גם אם נוצלו רק על ידי ילדיו הקטנים בשל גובהם, היה מנוגד לצו הארנונה שהתקינה המועצה המקומית. זאת משום שבצו זה נקבעה שיטת מדידה לחישוב ארנונה, לפיה בכל נכס יש למדוד את כל השטחים הבנויים על פי מידות חוץ.


מנגד, המשיב ביקש לדחות את הערעור על הסף. לטענתו, ועדת הערר כלל לא נתנה החלטה חדשה אלא נימקה את החלטתה הקודמת. לכן, למערער כלל לא קמה זכות ערעור. בנוסף, המשיב טען שהחלטת הועדה שלא לחייבו בתשלום ארנונה בגין שטחים מביתו הייתה כדין. זאת לאור העובדה שההחלטה שיקפה את הקושי שבניצול שטחים אלו באופן יעיל ומרבי. בנוסף, ההחלטה עלתה בקנה אחד עם הנהוג ברשויות מקומיות אחרות, בהן לא גבו ארנונה משטחים דומים. המשיב הוסיף כי הסכמתו לשלם ארנונה בשיעור של 10% על שטחים אלו ניתנה עקב רצונו לסיים את הסכסוך בינו לבין המועצה המקומית.


דיון והכרעה


לאחר שמיעת טענות הצדדים, החליט השופט לקבל את עמדת המערער. לטענתו, החלטת ועדת הערער בה נומקה הקביעה הראשונית הקימה למערער זכות ערעור. בנוסף, לאור העובדה שבצו הארנונה של המועצה המקומית לא נקבעו קריטריונים לחיוב ארנונה על פי גובה הנכס, או הפחתת הסכום בהתאם לתנאי זה, הרי שועדת הערר לא הייתה יכולה לפטור את המשיב מחובת התשלום שנקבעה בחוק. כלומר, נקבע כי החלטת הועדה ניתנה בחוסר סמכות ושלא כדין. משכך, הורה השופט על ביטולה, תוך שהוא דחה את הנימוקים שסיפקה הועדה למתן הפטור שניתן למשיב. יתרה מזאת, השופט הוסיף שהנימוקים שהועדה נתנה בהחלטתה לא היו רלוונטיים לנושא הנדון ולכן לא היה מקום להתחשב בהם.


בסופו של יום, השופט קיבל את הערעור והורה על ביטול החלטת ועדת הערר בעניינו של המשיב, אשר העניקה לו פטור מתשלום ארנונה מלאה בגין שטחי ביתו הנמוכים מ-1.8 מ"ר.