חוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א – 1991, קובע כי אשפוז בכפייה בבית חולים פסיכיאטרי יכול להיעשות רק לאחר קבלת צו אשפוז מיוחד מהפסיכיאטר המחוזי, המורה על אשפוזו של האדם בבית חולים פסיכיאטרי בניגוד לרצונו. בכדי לשמור על חירות הפרט של חולה הנפש, החוק מורה על קיום זכות שימוע למאושפז העתידי. זכות זו כוללת בחובה את ייצוג הפרט על ידי פרקליטו.


במקרה שלפנינו, הוגש כנגד המערער כתב אישום לבית משפט השלום, בו הואשם בתקיפת אימו. במסגרת הדיונים, בית המשפט הורה על הפסקת ההליכים נגד המערער, ועל חיובו בטיפול מרפאתי כפוי. לאחר מכן, הפסיכיאטר המחוזי הוציא הוראת אשפוז למערער. על פי בקשת מנהל בית החולים בו אושפז המערער, הוועדה הפסיכיאטרית קיימה דיון בעניין האשפוז. בדיון נקבע כי ההוראה שהוצאה על ידי הפסיכיאטר המחוזי הייתה כדין, והערר נדחה. הוועדה הפסיכיאטרית טענה כי אמנם נפל פגם טכני בהחלטה לאשפז את המערער, מכיוון שלא ניתנה לו זכות השימוע, אולם זו אינה סיבה מספקת כדי לשחררו, ובכך לסכן את בני משפחתו ואת הציבור כולו.


הסנגוריה טענה כי צו האשפוז, שניתן על ידי הפסיכיאטר המחוזי, הוצא ללא שניתנה למערער זכות טיעון. הסנגוריה הוסיפה וטענה כי באותו היום שבו הוצא צו האשפוז, הוחתם המערער על טופס הסכמה לאשפוז מרצון.

 

זכות השימוע של החולה


בית המשפט קבע כי יש להעניק לכל חולה את זכות השימוע, לפני קבלת החלטה בעניינו, והשימוע המאוחר אינו שווה לשימוע שנערך לפני קבלת ההחלטה. לכן, קבע בית המשפט, "זכות הטיעון של המערער אכן נפגעה כאשר לא קוים לו שימוע כדין". בית המשפט ציין כי כאשר זכות השימוע מופרת, יש לבדוק שורת שיקולים לפני שמתקבלת החלטה.


לאחר בדיקה מעמיקה, מצא בית המשפט כי רצף של תקלות וליקויים בהתנהלות הוועדה הפסיכיאטרית. ראשית, כבר בהתחלה לא ניתנה למערער זכות השימוע שהייתה צריכה להינתן לו. שנית, דיון הערר שקוים בוועדה הפסיכיאטרית, התקיים ללא בקשתו של המערער, אלא בהוראתו של מנהל בית החולים, שכלל לא היה מוסמך להורות על קיום וועדה שכזו. בנוסף, לפי חוק טיפול בחולי נפש, הוועדה כלל לא הייתה אמורה לדון בעניינו של המערער, אלא הפסיכיאטר המחוזי.


לאור ממצאים אלו, ציין בית המשפט, כי לא ייתכן מצב שבו הוועדה הפסיכיאטרית תפעל בצורה לא תקינה, אף אם מניעיה חיוביים. בית המשפט הוסיף ואמר כי בחוק טיפול בחולי נפש קיימים סדרי דין שאמורים להבטיח שמירה על זכויות החולים, אשר פעמים רבות אינם יכולים להגן על זכויותיהם בעצמם.

למרות הפגמים שנפלו בהליך שהתנהל בעניינו של המערער, בית המשפט קבע כי לא היה ראוי לשחררו לביתו, מכיוון שגם הציבור וגם המערער עצמו היה עלולים להיפגע מכך. בית המשפט פסל גם את האפשרות של שחרור מרצון. צוין כי במסגרת אפשרות כזו המערער היה יכול לבחור להשתחרר, ושוב לא לא הייתה בכך תועלת לו או לחברה.

 

במסגרת האיזונים שנערכו על ידי בית המשפט, נקבע כי החלטת הוועדה הפסיכיאטרית לאשפז את המערער תישאר תקפה למשך שבוע, שבמהלכו תינתן האפשרות לפסיכיאטר המחוזי לפעול על פי הסמכויות שמעניק לו חוק טיפול בחולי נפש. בית המשפט הוסיף כי במסגרת סמכויות אלה, במידה והפסיכיאטר יחליט על המשך האשפוז הכפוי, יש לתת למערער את זכות השימוע המגיעה לו, ואם לא, צו האשפוז יפקע, ואשפוז המערער יהיה מרצון בלבד.