על פי ההלכה המשפטית, בית המשפט לעניינים מנהליים אינו נוהג לשים עצמו בנעלי הרשות הציבורית אליה מופנית העתירה, או להתערב בהחלטותיה המקצועיות. זאת משום שלרשות הציבורית הניסיון והמומחיות בתחום, והיא בעלת הסמכות לקבוע ולבצע מדיניות. אולם, אם בפעילות הרשות נפל פגם מהותי, או שהיא חרגה ממתחם שיקול הדעת הסביר, בית המשפט יטה להתערב בהחלטתה. כאמור, מדובר במקרים חריגים וקיצוניים ולכן הרבה מהעתירות המנהליות שמוגשות נגד רשויות מקומיות, נדחות. להלן דוגמא לכך.


רקע


במקרה שלהלן הוגשה לבית המשפט עתירה מנהלית נגד משרד החינוך. העותר, שהגיש את העתירה בשמה של בתו, ביקש מבית המשפט להורות למשרד החינוך לכנס באופן מיידי את וועדת הערעורים שהייתה אמורה לדון בערעורים על תוצאות בחינת הבגרות מקיץ 2007, ולהחליט בערעורה של הבת.


עובדות המקרה כדלקמן: בתו של העותר ניגשה לבחינת בגרות באנגלית בקיץ 2007, בהיותה תלמידת כיתה י"ב באחד מתיכוני הארץ. אולם, היא לא קיבלה ציון בבחינה מאחר והיא נפסלה, בשל חשד לשימוש אסור במילונית. בתו של העותר ערערה על ההחלטה באמצעות בית ספרה, וביקשה לבטלה. התלמידה ואביה פנו לגורמים המוסמכים במשרד החינוך וביקשו לדון בערעור בהקדם האפשרי, מאחר ועיכוב היה עלול להפריע לקבלת הראשונה ללימודים גבוהים אליהם נרשמה לשנה שלאחר מכן.

 

טיעוני הצדדים


לטענת העותר, למרות פניותיו הרבות למשיב, הוא לא קיבל מענה. כמו כן, נטען שעיכוב הדיון בערעור הבת ומתן החלטה בנושא היה עתיד לגרום לה נזק בלתי הפיך של הפסד שנת לימודים אקדמאית אליה נרשמה, ללא כל סיבה. מנגד, משרד החינוך ביקש לדחות את העתירה על הסף מחמת היעדר סמכות מקומית ואי מיצוי הליכים פנימיים על ידי העותר.

 

לגופו של עניין, נטען שדין העתירה להידחות מאחר והערעור על הציון במבחן התברר לפי נוהלי משרד החינוך, במסגרת ועדת טוהר בחינות שהייתה עתידה להתכנס במהלך חודש אוקטובר 2007. ועדה זו דנה בכל הערעורים ונתנה עדיפות לבחינות האנגלית והמתמטיקה. אולם, מאחר שהגיעו לועדה כ-2,000 ערעורים על חשדות, משרד החינוך העריך שהבדיקה תמשך כשבועיים. כלומר, הבדיקה הייתה עתידה להסתיים רק בתחילת חודש נובמבר 2007.


דחיית העתירה


לאחר שמיעת טענות הצדדים, השופט דחה את העתירה על הסף ולגופו של עניין. ראשית, נקבע שבית המשפט אליו התביעה הוגשה לא היה בעל הסמכות המקומית לדון בה. זאת מאחר והעתירה הוגשה לבית המשפט בחיפה, אך הופנתה לועדת טוהר הבחינות, שישבה בירושלים ועתידה הייתה לקבל החלטתה שם. על כן, היה על העותר להגיש עתירתו במקום מושבה של הועדה, אליה הוא הפנה טענותיו. קרי, בירושלים.


שנית, נקבע שגם מועד הגשת העתירה היה מוקדם מהנדרש ולכן היה ראוי לדחותה. שכן, העותר הגיש עתירתו לפני שמיצה את ההליכים המנהליים הפנימיים שהיו פתוחים בפניו. כמו כן, ההליך המנהלי של בדיקת הערעור על הציון טרם הסתיים. השופט הדגיש שרק בתום הדיון בועדת טוהר הבחינות, העותר היה זכאי לערער על ההחלטה לוועדת הערעורים העליונה. כל עוד הועדה הראשונה לא סיימה לדון, העותר טרם מיצה את ההליכים המנהליים שעמדו לרשותו.


שלישית, נקבע שהעתירה הופנתה נגד נהלי הדיון בוועדה לטוהר הבחינות. לטענת העותר, הועדה דנה בערעורים באיחור ניכר ולא סביר שהיה בו בכדי לפגוע בבתו. השופט דחה טענה זו וקבע שלנוכח כל האילוצים להם הועדה הייתה כפופה, התנהלותה הייתה סבירה וראויה. בנוסף, נפסק שלא היה מקום לקבל את הבקשה להורות על זירוז הטיפול בערעור בתו של העותר, מאחר והיא הייתה בניגוד לנוהלי משרד החינוך ועלתה לכדי פגיעה בשוויון יתר המערערים. לאור האמור לעיל, העתירה נדחתה.