כולנו ראינו את תוצאות הבחירות האחרונות - כולם טענו לכתר הניצחון והמדינה הפסידה. מלאכת הרכבת הממשלה האחרונה התגלתה כמלאכה בלתי אפשרית כמעט, הגם שלבסוף הורכבה ממשלה חדשה בישראל.
כל כך למה ? משום ששיטת הבחירות הנוכחית אינה מאפשרת את יציבות ומשילות הממשלה לקדנציה שלמה.
זה אולי הזמן להיזכר בהצעת פרופ' אוריאל רייכמן בנושא.
פרופ' רייכמן, הגיש לפני מס' שנים הצעה לשינוי שיטת הממשל בישראל. הצעתו שנוסחה לאחר בדיקת משטרים פרלמנטריים ונשיאותיים מערביים אחרים, כללה מס' אלמנטים מובהקים שעשויים לרפא את פגמי השיטה הנוכחית. להלן אפרט את עיקרי הצעתו:
- רוה"מ יבחר בבחירות ישירות.
- סגן רוה"מ המיועד מטעם המועמד לראשות הממשלה, אף הוא "יוצג" לציבור לפני הבחירות הישירות לרוה"מ, וההצבעה במועמד לראשות הממשלה תהיה גם הצבעת אמון בסגנו המיועד. בשל כך מעמדו של הסגן יהיה מעמד מיוחד שינבע מעצם הבחירה הישירה בו (בעקיפין) בעת הצבעת הבוחר למועמד לתפקיד רוה"מ. פועל יוצא מכך יהיה שרוה"מ לא יוכל להעביר את סגנו מכהונתו
.
- פיזור הכנסת יבוצע רק בסיום הקדנציה של רוה"מ הנבחר למעט במקרים הבאים:
1. הובע אי אמון ברוה"מ ע"י הכנסת ברוב של 3/5 מהחכ"ים ועוד ח"כ נוסף.
2. בוצע נוהל הדחת (Impeachment) רוה"מ (נוהל שיבוצע במקרים קיצוניים: עבירה על חוק פלילי, בגידה או עבירה אחרת שיש עימה קלון).
- רוה"מ יוכל לכהן בתפקידו שתי קדנציות רצופות בלבד. בבחירות הסמוכות לאחר סיום הקדנציה השנייה, לא יוכל רוה"מ להציג את מועמדותו.
- תבוצע הפרדה מוחלטת בין הרשות המחוקקת לרשות המבצעת. מעבר לחשיבות ההפרדה המובנית כחלק אינטגרלי מאושיות הדמוקרטיה הקלאסית, יש בכך גם משום מסר חשוב לציבור האזרחים על תקינות מערכות האיזונים והבלמים של משטרם.
- מינוי השרים יהיה על רקע מקצועי ובכך תמנע יכולת ה"סחטנות" הפוליטית, ורוה"מ יהא רשאי להעביר שר מכהונתו מבלי לחשוש עקב כך ליציבות ממשלו. בשיטת מינויים זו, סביר להניח שמס' השרים וסגניהם יוכל להיות מוגבל ע"פ חוק, שכן רוה"מ לא יצטרך לתת אתנן פוליטי בעת מלאכת הרכבת ממשלתו בדמות מינוי פוליטיקאי למשרד זה או אחר .
- העלאת אחוז החסימה מ-1% ל-2.5% וכעת אולי נכון להעלות זאת אף ל-5% כהצעת אישים פוליטיים שונים, תקטין גם כן את יכולת ה"סחטנות" הפוליטית ותביא לחתירה לדו-מפלגתיות (כחזון נשיא המדינה מר שמעון פרס בעניין). דומני כי תהליך "טשטוש" המדיניות בפועל (אם עדיין לא במצעי המפלגות) בין המפלגות השונות ובודאי בין הגדולות שבהן, הוא תהליך שקיים מזה זמן רב ותהליך זה גובר מדי יום ביומו. לכן, החתירה המוזכרת לעיל כבר קיימת בפועל, ובעקבות סעיפים אחרים שיוזכרו להלן, פגיעתה ביכולת המיעוטים לבטא את עצמם תהיה מינימלית.
- בהקבלה לשיטה הגרמנית:
1. 60 חכ"ים יבחרו בבחירות אישיות ב-60 אזורי בחירה (בהקבלה לבית העליון הגרמני) – יאפשר קיום דמוקרטיה מייצגת בהקשר לקב' מיעוט, קב' "שוליים", קב' "נושאיות" וכד'. קב' אלו יוכלו להביע את דעתם בבית המחוקקים למרות ההצעה להעלות את אחוז החסימה.
2. 60 חכ"ים יבחרו בבחירות יחסיות-ארציות (בהקבלה לבית התחתון הגרמני).
- המשטר המוצע יהיה בעל מינון נשיאותי גבוה – הצעה זו תוביל למו"מ קואליציוני עיקרי לפני הבחירות בין המפלגות ופחות לאחריהם. זה כשלעצמו, גם כן יחזק את סמכויות רוה"מ בממשלו ובשלטון בכללותו, בכך שימנה שרים באופן מקצועי ויוכל לפעול לקידום ענייני של נושאים המונחים על שולחנו ושולחן הממשלה. משטר מעין זה בעל מינון נשיאותי גבוה, יקנה גם יציבות לניהול יחסי החוץ של מדינת ישראל שכולנו יודעים כי להם השפעה ניכרת על אופן הטיפול בנושאים פנים-ארציים שונים.
מודעות ציבורית:
יש להשריש בקרב ציבור הבוחרים את משמעות הצבעת הבוחר על יכולת התפקוד של רוה"מ ושל הכנסת. הבוחר בהצבעתו בשני פתקים נפרדים למפלגה הנבחרת (רשות מחוקקת) ולרוה"מ (רשות מבצעת), צריך לדעת שבהצבעתו:
1. הביע אמון בנוסף לרוה"מ הנבחר על ידו גם בסגנו המוצע, והקנה לו מעמד מיוחד עקב כך.
2. במצב יחסי כוחות שאינם שקולים בין רוה"מ לבין מפלגות המתנגדות למדיניותו (ואפילו אולי בתוך מפלגת האם של רוה"מ), יוכל רוה"מ לקדם את מדיניותו חרף ההתנגדות הפוליטית לה.
כאיזון וכבלם מרכזי למקטרגים על שיטה זו שילינו על כח "דיקטטורי" הנתון בידי רוה"מ במדינה דמוקרטית, אציע כי רוה"מ יוכל לפעול באופן "עליוני" כמתואר לעיל, אך ורק בהתאם למצע מגובש מראש בסוגיות קרדינליות שהובאו לידיעת הבוחר טרם הבחירות בשקיפות סבירה ומבלי לפגוע בקידום ענייני המדינה עקב כך. הצעה זו ואפיון תוקפה (אולי לא מהפן המשפטי אך בהחלט מהפן הציבורי-מוסרי) יכולה להתגבש ע"י צוות מומחים שידון בנושא ויגבש המלצות.
דומני כי למרות הקושי בהגעה להסכמה רחבה על גיבוש חוקה בפרספקטיבה של 61 שנים מאז הוקמה מדינת ישראל, הרי שברוח הצעת פרופ' רייכמן יש תשובות טובות למדי הן ליעילות וליציבות המערכת הפוליטית במדינת ישראל וליחסי הכוחות הרצויים בתוכה והן לתועלתיות המערכת מבחינת שימור אופטימלי של ערכי הדמוקרטיה אותם ברצוננו לשמור מכל משמר (ראש הממשלה המכהן, מר בנימין נתניהו התבטא לא אחת: "... כי אין לנו תחליף טוב יותר למשטר דמוקרטי").
בעניין זה ברצוני להעלות מס' נקודות למחשבה:
1. הידברות היא הדרך הנכונה ביותר להגיע להסכמה לאומית רחבה, אולם אין היא יכולה לעקב או לבטל את היכולת להגיע להסכמה זו. במגילת העצמאות של המדינה (שכולי תקווה כי כולנו מסכימים שיש לפעול בהתאם לרוחה גם אם למי מאתנו יש הסתייגויות ממנה), בחוקי היסוד שחוקקו עד עתה ובהצעת פרופ' רייכמן יש את הקווים המנחים לגיבוש חוקה על סמך הידברות באופן שהפגיעה בקב' מיעוט, כמתואר לעיל, תהיה מינימלית עד כמה שניתן.
פועל יוצא של הדברים, לטעמי, הוא כי יש להגדיר באחוזים מהי הסכמה לאומית רחבה ומי אמור להיכלל בדיון על אותה הסכמה (האם ישנם קב' מיעוט שאינן נכללות בציבור הישראלי בהתאם לרוח מגילת העצמאות והיינו רוצים לכלול אותם במסגרת ההידברות או לא?) וכיצד ההסכמה תגובש (באמצעות נציגי המגזרים השונים או שמא במשאל עם). בהתאם למה שיקבע, יש לאפיין את החוקה הרצויה ולגבשה, מתוך הנחה שעשינו ככל שביכולתנו לגבשה באופן הראוי וההולם ביותר גם אם יסתייגו, באופן כזה או אחר, מתוצאתה של הסכמה זו ציבורים מסוימים (שכן כך היא דרכן של הידברויות במסגרת משאים ומתנים).
2. למרות שהחוקה האמריקאית, עקרונותיה עוצבו בראשית דברי ימי ארצות הברית, ואולי בלהט הקמת "מדינתם" היה קל להם יותר להסכים, יש לזכור שבכל זאת מאז עיצוב החוקה הם עברו מס' אירועים הסטוריים וביניהם את מלחמת האזרחים.... לשון אחר: גם אצל ה"דוד סם" לא הכל עבר "חלק", ולדעתי למרות ריחוקנו היחסי מהלהט הציוני מאז ימי ראשית קום מדינת ישראל, כינון חוקה, למרות החברה המפולגת והשסועה בה אנו חיים הוא אפשרי, ובודאי שאין כוונתי ללמוד מארה"ב שחוקה חייבת לבוא עם מלחמת אחים, שכן במיוחד בימים אלה בה מדינת ישראל נתונה לאיום קיומי מצידה של איראן, יש לשמר את הזיכרון הקולקטיבי שלנו בדבר חורבן בית המקדש שהחל כמתואר בסיפורם של קמצא ובר קמצא בשל שנאת חינם. כינון חוקה אצלנו אפשרי גם אפשרי מהידברות מכובדת והולמת בין האזרחים היושבים בציון (או בין מייצגי אותם האזרחים).
3. המשטר הפרלמנטי שהיה קיים עד בחירות 96' חייב שינוי בשיטה. לצערי, למרות הצעת פרופ' רייכמן שהייתה בנמצא כבר אז, אומצה הצעתו באופן חלקי ובניגוד לרצונו היא לא אומצה כמקשה אחת (עם אפשרות כמובן לשינויים "קוסמטיים").
דומני כי ברור לי מדוע הסתייגו חלק מהאנשים באופן מלא או חלקי מהצעת פרופ' רייכמן, אך בעיני הצעתו היא אופטימלית במצב הנתון כיום ועדיין לא מאוחר לאמצה כמקשה אחת בתיקונים קלים.
אם היה כח פוליטי לאמץ את השיטה כמקשה אחת טרם שינוי שיטת הבחירות לבחירות ישירות לראשות הממשלה - שיטה שאף היא כבר התהפכה 180 מעלות עקב כשלונה בחוק יסוד: הממשלה, אני סבור כי המערכת השלטונית של ראשי הממשלה האחרונים היה יציב, יעיל ובעיקר מאופיין בדמוקרטיה ראויה.
האימוץ החלקי של ההצעה היה בעיני הזרז והגורם המרכזי לאי יציבות שלטון ראשי הממשלות האחרונים, למרכוז ענייניהם בענייני פוליטיקה ופחות בנושאי חוץ ופנים, לבזבוז משאבי ציבור, וכפועל יוצא מכך להורדת קרנה של המנהיגות הישראלית בעיני העם.
כמובן שיש לשבח את הרשות המחוקקת בהסקת המסקנות המהירה בכישלון שיטת הבחירה הישירה במתכונתה כפי שהייתה ובהחזרת השיטה הישנה על כנה. הכרה זו כשלעצמה יש בה כדי להורות על יכולת הבקרה הפנימית של בית המחוקקים – דבר המהווה נדבך יסוד ביכולת לגבש הצעה לחוקה עתידית.
כמו כן, יש לשבח את מיכאל איתן, יו"ר וועדת החוקה, חוק ומשפט לשעבר, על יוזמתו ויוזמת חבריו לועדה ולשדולת החוקה לעשות כל אשר לאל ידיהם על-מנת לגבש הצעה לחוקה במסגרת הוועדה בה פעלו. זוהי חובתנו המוסרית כחברה כלפי האבות המייסדים של מדינת ישראל שהעלו דרישה זו עוד בראשית ימי המדינה.
כעת כל מה שנותר הוא לקוות כי לכשתובא ההצעה, במשטר הקיים, המושתת על "כוחן" של המפלגות, הללו יקבלו את ההצעה במסגרת הנהלים המקובלים וכולנו תקווה שהדבר יהיה לתפארת מדינת ישראל.
לסיכומו של עניין, אינני סבור שיש הכרח במשטר נשיאותי קלאסי למרות אמונתי בדבר נחיצותו, שכן הסמנטיקה בדבר "שם היילוד" פחות חשובה (כל זמן שהיא אינה מייצגת מהות תוכנית שונה). מהות העניין היא החשובה, ועל-כן גם משטר פרלמנטרי במינון נשיאותי גבוה המכיל בתוכו את הפרמטרים שהוצגו לעיל, יניב, לעניות דעתי, את התוצאות הרצויות.
חקיקת חוקים:
אני סבור שאל לו למחוקק שידו תהיה קלה על "הדק" החקיקה, במיוחד בשל סרבול המערכות השלטוניות ובכללם המערכת המשפטית ומערכת אכיפת החוק בכללותה. הבעייתיות הנובעת מכך כפי שהיא באה לידי ביטוי בארה"ב, בה כל אדם הבא במגע עם לקוחות מסוגים שונים, חושב על ההשלכות העתידיות של פעולותיו על עצמו לפני מחשבתו על טובת הלקוח, וזאת כמובן בניגוד לכל הגיון ענייני בריא.
"כח דהתירא עדיף" והמוטיבציה העודפת לחוקק חוקים, היא בעוכריו של כוונת המחוקק. יצירת מסגרות שלטוניות שיתנו מענה לחובת הציות לשלטון החוק היא הכרחית, אך שימוש עודף בחוקים, תקנות ושאר גדרות משמש כבומרנג המופנה כלפי השלטון עצמו.
דומני כי בעניין זה אין להצר את יכולת המחוקק ולקבוע גבולות לחקיקה, אולם יתכן ויש לחדד את הדיון בנושא – דבר שיתרום להפעלת שיקול דעת מההיבט הנזכר לעיל, שאינו חשוב פחות מההיבט שבשמו המחוקק רואה לנכון לחוקק חוק.
חידוד הדיון בנושא זה ומתן פומביות לו, יהדהדו עד לאוזני האזרח שיבין, כי המדד העיתונאי להערכת מחוקק בהתאם למס' החוקים שיזם או העביר בכנסת הוא פופוליסטי, ובשונה מנושאים אחרים לא כל המרבה לחוקק חוקים אמור להיכנס למשבצת המחוקק האולטימטיבי.
אכן, מר נתניהו הצליח במלאכת הרכבת הממשלה ונברכו בהצלחה רבה שכן הצלחתו היא הצלחתנו.
האם יצליח במציאות הבטחונית, כלכלית ופוליטית עימה הוא מתמודד בזירה הארצית ולא פחות מכך בזירה המזרח-תיכונית בפרט והעולמית בכלל? ימים יגידו.
סברתי היא כי ללא שינוי השיטה הנוכחית, יכולת המשילות בהיבטי זמן ומהות תהיה בעייתית למדי ודא עקא אזרחי המדינה יגיעו עד מהרה שוב לקלפי כשההצלחה המיוחלת תהא תלויה על בלימה על סף דלתנו.
לא לכך אנו מייחלים ועל כן כדאי שנשים פעמינו לשינוי השיטה הנוכחית לשיטה יציבה בעלת יכולת ביצועית אופרטיבית שתקנה לממשלה בישראל - כל ממשלה - משילות ויציבות לזמן ארוך לטובת כלל אזרחי המדינה.
זה מגיע לנו ויותר מכך זה אפשרי, עכשיו אולי יותר מתמיד !!!
.jpg)
.jpg)
.jpg)
