(בעקבות רע"א 5255/11 עיריית הרצליה נ' אברהם חנוך כרם)

א. מבוא


הליכים משפטיים ומינהליים רבים מבין אלו הננקטים על ידי רשויות נפתחים בהמצאתם לגורם שכלפיו מופנה ההליך. על פי רוב ההמצאה על ידי הרשויות מבוצעת באמצעות הדואר (דואר רגיל, דואר רשום או דואר רשום עם אישור מסירה, לפי הוראות הדין).

ב. המצאת הודעת תשלום קנס בגין עבירות חניה בדואר רשום עם אישור מסירה


בקבוצה עיקרית אחת של הליכים נכללות הודעות תשלום קנס בגין עבירות חניה הנשלחות לבעל הרכב בו בוצעה עבירת החניה (הודעת הקנס לבעל הרכב נשלחת אליו אם לא היתה התייחסות כלשהי מצד בעל הרכב להודעת הקנס שהוצמדה לרכב).


במקרים אלו, הדין מאפשר המצאה של הודעת הקנס במספר חלופות. החלופה השכיחה – והרלוונטית לעניינו – היא משלוח דואר רשום עם אישור מסירה לפי סעיף 237(א)(2) לחוק סדר הדין הפלילי (בפועל, רשויות שונות מסתפקות במשלוח דואר רשום ללא אישור מסירה).


אשר להודעות תשלום קנס קובעות תקנות סדר הדין הפלילי כי רואים את ההודעה כאילו נמסרה לנמען אם זו נשלחה בדואר רשום עם איסור מסירה גם אם אין חתימה של הנמען, וזאת לאחר 15 ימים ממועד משלוח הדואר הרשום עם אישור המסירה.


כאשר חותם הנמען על אישור המסירה הנלווה לדואר הרשום, התאריך שעל אישור המסירה נתפס כתאריך ההמצאה.

ג. הליכי גבייה מינהליים של חובות וקנסות בדואר "רגיל"


קבוצה עיקרית שניה של הליכים היא דרישה לתשלום חוב סופי (לדוגמא, חוב ארנונה או קנס שלא שולמו במועד). דרישה לתשלום חוב כאמור נשלחת לפי פקודת המסים גביה (סעיף 12ב).


ככלל, במקרים אלו ניתן להסתפק במשלוח ההודעה בדואר רגיל (להוציא מקרים של צו עיקול לצד שלישי שהוא בנק או הודעה על מכירת מטלטלין (אז נדרשת הודעה בדואר רשום).


עם זאת, מבחינה מעשית, לא אחת נשלחות הדרישות בדואר רשום.

ד. החזקה בדבר המצאת דואר לנמען וטעמיה


הדין הקיים קובע חזקות הרואות כמסמך שנשלח בדואר (רגיל, רשום, או רשום עם איסור מסירה) ככזה שהגיע ליעדו. כלומר, כאשר המסמך נשלח בדואר המתאים ניתן להניח כממצא עובדתי כי הדואר אכן הגיע ליעדו.


בפסיקת בתי המשפט הודגש כי בבסיס החזקה (לפיה מסמך שנשלח בדואר המתאים למענו הרשום של האדם או של התאגיד, אכן הגיע ליעדו) עומדים שני טעמים:


הטעם האחד הוא החובה החוקית על כל תושב לעדכן את מרשם האוכלוסין על כל שינוי במענו והחובה החלה על חברה לעדכן שינוי במענה הרשום ברשם החברות.


הטעם השני הוא ניסיון החיים והשכל הישר המלמדים כי מסמך שנשלח בדואר מגיע ליעדו ברוב המכריע של המקרים.


מכאן, כי בתי המשפט – וכך גם הרשויות שמטעמן נשלחת ההודעה – מניחים כנקודת מוצא כי באותם מקרים בהם ההודעה נשלחה הדין אולם לא נדרשה, ככלל, הטעם לאי הדרישה נעוץ בנמען. בין אם הנמען עבר כתובת ולא עדכן את מרשם האוכלוסין, בין אם הנמען מנסה לחמוק מתשלום ובין אם מטעם אחר.


במצבים אלו יש לראות את הנמען כמי שקיבל את המסמך, ואי מילוי חובותיו – עדכון מרשם האוכלוסין או איסוף הדואר הרשום – עומדים לחובתו.

ה. סתירת החזקה


עם זאת, בתי המשפט מכירים גם במצבים חריגים. מקרים בהם אירעו תקלות שאינן תלויות בנמען והן שגרמו לכך שהנמען לא קיבל את ההודעה.


הדין מכיר באפשרות של הנמען לנסות ולסתור את החזקה ולשכנע את בית המשפט כי ההמצאה היתה שלא כדין. לאמור: הנמען הוא שעל כתפיו מוטל הנטל לשכנע כי מדובר בתקלה שאינה קשורה בו וכי דבר הדואר לא הגיע למענו הרשום. לדוגמא, במקרה בו הנמען דיווח על שינוי כתובת מגוריו במרשם האוכלוסין, אולם דיווח זה לא נקלט. או לדוגמא, במקרה בו הרשות שלחה את דבר הדואר לכתובת שאינה הכתובת הרשומה במרשם האוכלוסין.