בית המשפט במחוז מרכז בבית המשפט לעניינים מנהליים נדרש לבקשתו של קשיש בן 93 העותר לשחרור מוקדם מן הקצוב לו בעונש מאסר בן 25 שנים. כיום הוא מרצה את שנת ה-22 שלו בכלא.


הצית את בתו כשהייתה בהריון


האסיר קיבל עונש מאסר עולם בן 25 שנה, בגין רצח בתו. כשהיה בן שבעים הורשע האסיר בהצתת בתו, כשזו הייתה בהריון, בגין כבוד המשפחה. הוא אף חיכה שעה וחצי ליד גופתה עד שוודא שהפכה לאפר, וזאת כדי לוודא שאף אחד לא יידע שהייתה בהריון.


בעתירתו ביקש האסיר להשתחרר עקב מצבו הרפואי הקשה וטען כי אינו מסוכן יותר לציבור. בבקשתו הוא מזכיר את העובדה כי מיום מאסרו היה אסיר ממושמע, יצא לחופשות סדירות ועבר הליך טיפולי. בעקבות חוות דעת שהוגשה בעניינו, צוין כי אף שילם על טיפול פסיכיאטרי באופן פרטי. לדבריהם, ההליך הופסק שלא באשמתו אלא עקב מצבו הבריאותי שהידרדר.


משפחתו מבקשת את שחרורו 


האסיר, בהתייחסו לעובדת דחיית עתירתו פעמים רבות, טען לאי צדק ולכך שהוועדה בחנה רק את חומרת הפשע ולא את מצבו הבריאותי והנפשי כיום או את התקדמותו והשתתפותו הפעילה בטיפולים שונים.


האסיר אף הדגיש כי משפחתו מוכנה לקבל אותו בחזרה, ואף עושה הכנות לקראת בואו. עוד נכתב בעתירתו כי הוא הביע במהלך הטיפולים וכן במהלך תקופת מאסרו צער רב וחרטה על מעשיו.


לעומת זאת, באותה חוות דעת בעניינו צוינה העובדה כי האסיר טרם הצליח להפנים את חומרת מעשיו, ולמרות שהינו משתתף פעיל בהליך הטיפולי ואף נטל חלק בקבוצה לשליטה בכעסים, ישנו חשש כי עשה כל אלה על מנת להשיג שחרור מוקדם.


כמו כן, וועדת השחרורים שדחתה את עתירתו בעבר טענה כי למרות ההליך הטיפולי שעבר, לא נראה כי האסיר באמת מבין את חומרת מעשיו ולא שינה לדברם את תפיסת עולמו. בנוסף, העובדה שהינו חולה ורמת המסוכנות שלו, מטבע הדברים, יורדת- אין בה כדי לשמש סיבה ממשית לשחרורו, והיא איננה אחת משתי הסעיפים הקובעים מתי יש לשחרר מוקדם ממאסר.


האסיר לא הפנים את חומרת מעשיו


בית המשפט, בבואו לדון בבקשת האסיר, התעכב על כמה גורמים בעתירתו של האסיר; העובדה שמשפחתו מגויסת למענו וממתינה לשחרורו, התדרדרות מצבו הרפואי, הנכונות שלו לשינוי והעובדה שנותרו לו שנים בודדות לריצוי מאסרו, רמת המסוכנות הנמוכה שלו עקב גילו המופלג וכן העובדה כי האסיר יצא במהלך מאסרו לחופשות רבות.


לצורך בחינת גורמים אלו, הביאו השופטים את שתי הסיבות שצריכות להתקיים על מנת שאסיר עולם ישוחרר טרם סיום מאסרו. האחת קובעת כי האסיר, שריצה לפחות שני שלישים ממאסרו, ראוי לשחרור ואינו מהווה סכנה לציבור, והשנייה קובעת כי הוא צריך להוכיח שחל בו שינוי בולט וממשי ושעליו להבין את חומרת מעשיו, ולהיות מוכן להשתלב בחברה ולתרום לה.


לפי כל אלה, מצבו הרפואי והסיעודי של האסיר אינו מן העניין בהחלטה זו, כך לפי השופטים, וכמו כן מידת נכונותה של משפחתו לקלוט אותו לחיקה אינה רלוונטית. הסיבה הנוגעת למקרה זה היא האם חל שינוי מהותי באסיר והאם הבין את חומרת מעשיו.


לפי השופטים, האסיר לא הוכיח כי חל בו שינוי של ממש, וכן לא הוכח שאכן הייתה חרטה אמתית והפנמה של חומרת מעשיו. על כן, דחו השופטים את עתירתו, והאסיר הקשיש ירצה את מאסרו עד תום.