גניבת זרע מתרחשת כאשר אישה מביאה לעולם ילד בניגוד להסכמתו של הגבר אשר מזרעו הרתה. על פי רוב אין לדבר על גניבת זרע בין בני זוג נשואים, או בין שניים המנהלים חיים משותפים.

רוב הגברים שהפכו לאבות בעל-כורחם אינם משלמים מזונות מרצונם, והאם נאלצת לתבוע מהם מזונות עבור הילד. כדי לחייב גבר במזונותיו של קטין, יש להוכיח תחילה כי הוא אכן אביו של הקטין. אבהות נקבעת בעזרת בדיקה גנטית שנקראת "בדיקת סיווג רקמות".

 

תוצאותיה של הבדיקה אם בוצעה כהלכה הינן בטוחות ב-99.99%. אלא מה, תיתכן טעות אנוש, כגון עקב החלפת מבחנות. בישראל כבר בוטלו פסקי דין לאבהות מטעם טעות של המעבדה, וכפועל היוצא בוטלו גם פסקי דין למזונות, אפילו אחרי 18 שנים.

 

בעבר לא ניתן היה לכפות על גבר לבצע בדיקת אבהות. ואולם, אם נתבע סירב לבצע את הבדיקה, ביהמ"ש היה מסיק מן הסירוב כי הוא האב, ומחייב אותו במזונות. במרוצת השנים, תוקן חוק מידע גנטי, וכיום לבתי המשפט יש סמכות לאלץ גבר להיבדק. לא תמיד ביהמ"ש עושה שימוש בסמכותו זו. לאחרונה ניתן פסק דין בו ביהמ"ש נמנע מלחייב גבר לעבור את הבדיקה, כיון שהוא איים להתאבד, והוכח כי האיום הוא ממשי ע"י חוות דעת פסיכיאטרית. עובדה זו לא מנעה מביהמ"ש לחייב אותו במזונות.

למעשה, לגבר ישנה שליטה במצב רק בשלב של קיום יחסי מין, על ידי כך שישתמש באמצעי מניעה. ברגע שהאישה נכנסה להיריון, לגבר אין כל אפשרות חוקית למנוע מהאישה להשלים את ההיריון, או לחייב אותה לבצע הפלה. למשל, לפי פסק דין שניתן, חייל בן 21 שאישה גרושה המבוגרת ממנו בשנים רבות ואם ל-2 הרתה לו, לאחר ששיקרה לו כי היא נוטלת אמצעי מניעה, תבע אותה בדרישה שתבצע הפלה, אך נפסק כי רק לאישה יש זכות על גופה, והעובר הוא חלק מגופה.

לילד בלתי רצוי, שנולד עקב גניבת זרע, מגיעים מזונות בדיוק כמו לילד רצוי ומתוכנן, שנולד מקשר נישואין. ישנם שופטים בודדים שפוסקים סכום מזונות נמוך יותר, כמדיניות שיפוטית שנועדה להרתיע נשים מגניבת זרע מכוונת, אך רובם פוסקים אותם סכומים. הנזק של גבר שזרעו נגנב הוא אפוא לא רק נזק נפשי, אלא גם נזק כספי כבד בן מאות אלפי שקלים, ובין 20 ל-21 שנים של תשלום מזונות (ובל נשכח את ההוצאות המשפטיות בשל תביעות האבהות והמזונות מהן עליו להתגונן). הרציונל המשפטי הוא שאין להעניש את הילד, שלא בחר להיוולד, על חטאי אימו.

לא זו אף זו, ילד שנולד מחוץ לנישואין ונגד רצונו של אביו, יורש את אביו בדיוק כמו ילדיו האחרים של האב, בחלקים שווים עימם, והדרך היחידה למנוע זאת היא על ידי השארת צוואה מתאימה. יצוין כי גם צוואה לא תמנע מילד כזה את זכותו למזונות מן העיזבון, אם כי לכך ישנם פתרונות משפטיים אחרים.

מתי יהיה הגבר שזרעו נגנב זכאי לתבוע מהאישה פיצויים?

 

זרע אינו נחשב לנכס או רכוש, שאותם ניתן לגנוב, למכור, להוריש וכדומה. עילת התביעה למעשה היא עוולה נזיקית שקרויה "תרמית" (לפי סעיף 56 לפקודת הנזיקין), ולעתים קמות בצידה עילות נוספות, כגון פגיעה בפרטיות, כאשר האישה מפרסמת את דבר הולדת הילד באוזני קרוביו או מכריו של האב. כדי לזכות בתביעה הגבר צריך להוכיח כי האישה יצרה מצג שווא, ורימתה אותו ביודעין, בכוונה תחילה. כגון שטענה שהיא עקרה, או שהבטיחה לבצע הפלה אם תהרה.

לעתים קשה להוכיח את התרמית, כיון שהיא מתרחשת למעשה בחדר המיטות, בין ארבעה קירות. אם קיימת הסכמה, ניתן להשתמש בפוליגרף. אם לאו, זו מלה נגד מילה, ובית המשפט יבחר באיזו גרסה לתת אמון.

לאחרונה, התפרסם פסק דין העוסק בגבר, כיום בן 33 שנים, נשוי ואב ל-3 בנות, אשר בהיותו בתחילת שנות העשרים שלו, קרי לפני כעשור שלם, ניהל קשר מיני עם אישה מבוגרת ממנו. אותה אישה הוליכה אותו שולל לחשוב כי היא עקרה, וכי זה היה גם הגורם לגירושיה, ושכנעה אותו לשכב עימה ללא אמצעי מניעה.

 

לימים, הגבר עמד להינשא לאחרת וניתק את הקשר, אך האישה פנתה אליו שוב ושוב בניסיון להחזירו אליה, או לגרום לו לשמש אב לילד, ואף שלחה אליו את חברתה לשם כך. האישה חויבה לשלם לגבר 110,000 שקלים פיצויים, מהם 75 אלף שקל בגין גניבת זרע, ועוד 35 אלף שקלים בשל פגיעה בפרטיות, שהתבטאה בהודעות SMS ששלחה לו ולרעייתו ובכך שסיפרה לקרובי משפחתו על הבן שנולד לו מחוץ לנישואין.

 

יצוין כי ביהמ"ש קבע כאן שהנזק בגין גניבת הזרע הוא למעשה כפול, בסך 150,000 שקלים, אבל פסק רק מחצית בגלל שייחס אשם תורם בשיעור 50% לגבר, שהיה יכול למנוע בקלות את ההיריון. התובע ידע שהנתבעת הרתה פעמיים בעת נישואיה, למרות שהפילה, ולכן ביהמ"ש קבע שהתובע היה מודע לכך שיתכן היריון, גם אם סבירותו נמוכה מאד, והיה עליו להיזהר, ולפיכך אף הוא אשם בנזק שספג.

 

חויבה בפיצויים לאחר שהבת תגיע לגיל 18
בתקדים אחר מדובר היה בבני זוג חרדיים שסבלו מבעיות פוריות. הבעל חפץ מאד להתגרש, אך האישה התנתה את הסכמתה להתגרש ממנו בכך שישכב עימה עוד פעם אחת. הבעל הסכים, כי חשב, על סמך ניסיון העבר, שגם הפעם האישה לא תהרה, וכך ארע שיומיים לפני הגט הם קיימו יחסים. ואולם, האישה נטלה במרמה את זרעו מאותו מפגש, ולאחר הגט היא נסעה לחו"ל עם הזרע, ושם עברה הפריה חוץ-גופית בעזרת זרעו ותרומת ביצית, הרתה וילדה בת.

 

במשך שנים הסתירה האם מן האב את עצם קיומה של הבת. האב, שבינתיים נישא בפעם החמישית, גילה במקרה מפי הגננת של בנו מנישואיו החדשים, שהבן לומד בגן עם ילדה שהיא בתו. הגבר אמנם חויב במזונות, בסך 1,400 שקלים לחודש, אך נפסק כי כשהבת תגיע לגיל 18, האם תחזיר לו את המזונות בתוספת פיצוי בסך 100,000 שקלים בשל התרמית, קרי גניבת הזרע. דחיית התשלום נועדה למנוע פגיעה בבת, עקב מצבה הכלכלי הרעוע של האם.

והנה, במקרה אחר, גבר תבע אישה על גניבת זרעו, וטען כי היא שיקרה לו כי הינה עקרה. דובר בבני זוג שחיו יחדיו, ואף פנו לעורכת דין והחלו לנסח אצלה הסכם ממון, ובמסגרת הפגישה עימה, הביעה האישה את רצונה בילד משותף. לכן, ביהמ"ש לא האמין לטענת התרמית. נפסק כי כאשר מתנהלת מערכת יחסים אינטימית, הכוללת קיום יחסי מין ללא שימוש באמצעי מניעה, הרי כל גבר מודע לתוצאות העלולות לנבוע מכך באופן טבעי - התעברות, ואין לו להלין אלא על עצמו.