חוק איסור הלבנת הון, התש"ס - 2000 קובע איסור על עשיית פעולה ברכוש שמקורו בעבירה פלילית, במטרה להסתיר את מקורו ואת זהות בעליו. חוק זה כולל גם את עבירת הדיווח, הנגזרת מעבירת הלבנת ההון, שחלה על מסירת מידע כוזב בנוגע לכספים או לרכוש. הרשויות הנלחמות בפשיעה הגיעו למסקנה כי באם תחסמנה האפשרויות להלבנת הון, הדבר יקל על המלחמה בארגוני טרור, בעברייני סמים ובארגונם עבריינים רבים ואחרים.
יש לך שאלה?
במקרה דנן, המערער, שהיה נהג משאית, נסע לירדן יחד בליווי שניים מחבריו, בכדי לרכוש דינרים עיראקיים. השלושה הגיעו לירדן כשברשות כל אחד מהם דולרים בסכום אשר עליו הם לא היו חייבים לדווח. בעמאן, השלושה המירו את הדולרים בדינרים עיראקיים, וחילקו את הכספים בניהם, כך שברשות המערער וברשות אחד מחבריו היו 25,000,000 דינרים וברשות החבר השני 15,000,000 דינרים. המערער טען כי לשם הנוחיות, כאשר הם הגיעו למעבר הגבול, היו בידיו גם שקיות הכסף של חבריו, ושלושתם התכוונו לגשת לדלפק הבדיקה ולהסביר מה חלקו של כל אחד בכסף. בודקי המכס טענו כי המערער נשא עליו 65,000,000 דינרים, סכום שהיה חייב בדיווח על פי החוק להלבנת הון. מכיוון שלטענתם המערער הפר את חובת הדיווח, הכספים נתפסו.
טיעוני הצדדים
המערער טען שתפיסת הכסף לא הייתה כדין מכמה סיבות. ראשית, מכיוון שהוא וחבריו ביקשו להעיד בפני הוועדה ולהסביר כי הכסף היה שייך לשלושתם, אך ללא הועיל. שנית, מכיוון שלטענתו, פקיד המכס החרים את מלוא הסכום שנתפס, והיה עליו להחרים רק את הסכום העודף מעל חובת הדיווח. שלישית, המערער טען כי היה על הוועדה לקחת בחשבון כי הייתה זו הפעם הראשונה שבה נתפס, ולכן היה עליה להתחשב במצבו הכלכלי.
מדינת ישראל, המשיבה, טענה כי שיקול הדעת של הוועדה היה בהתאם לתכלית חובת הדיווח בחוק איסור הלבנת הון. כמו כן, המשיבה הוסיפה כי קביעת העיצום נגד המערער הייתה על הצד הנמוך.
בית המשפט - הוועדה פעלה בסבירות
השופט בחן את טענות הצדדים, וקבע כי כאשר חובת הדיווח מופרת, אין חשיבות למקור הכספים. על כן, צוין שבמידה וחובת הדיווח הופרה, היה על הפקידים לנקוט בסנקציות הקבועות בחוק, בין אם מקור הכסף היה כשר ובין אם לאו. השופט הוסיף כי חוק הלבנת הון לא מתחשב בשאלת הבעלות על הכספים, ועניינו רק במחזיק הכספים ברגע האמור. בנוסף, השופט ציין כי טענת המערער בנוגע לפיצול הסכום שהיה בידיו, בינו לבין שני חבריו, הייתה סוג של תופעת "הבנייה", כלומר, פיצול סכום החייב בדיווח למספר סכומים, בכדי לשבש את היכולת לעקוב אחר הסכומים הגדולים. לאור נימוקים אלה, בית המשפט דחה את טענת המערער בנוגע לפיצול הסכום, וקבע כי הייתה לו חובת דיווח במקרה הנדון.
בנוגע לטענת המערער כי העיצום הכספי שהוטל עליו היה גבוה מדי, השופט קבע כי הוועדה קבעה את שיעור הסכום לפי התקנות, וכי הייתה בידיה האפשרות לחרוג מהתקנות לחומרא או לקולא, לפי נסיבות העניין. אחת מהנסיבות שבהן הוועדה הייתה יכולה להתחשב הייתה מקור הכסף. אולם, השופט מצא כי המערער לא סיפר לוועדה את האמת בכל הנוגע למקור הכספים, ולכן היא לא הייתה צריכה לקחת נתון זה בחשבון. לאור כל אלו, הערעור נדחה ונקבע כי הוועדה פעלה בסבירות.
.jpg)
.jpg)
.jpg)
