זכות העיכבון מוגדרת בדין הישראלי בסעיף 11 לחוק המיטלטלין, הקובע כדלקמן: (א) "עיכבון הוא זכות על פי דין לעכב מיטלטלין כערובה לחיוב עד שיסולק החיוב". החוק מציב כמובן תנאים לזכות זו, לדוגמה, באם המיטלטלין המעוכבים בעלי ערך גבוה בהרבה מערך החיוב, זכאי החייב לשחרר מקצתם מחזקתו של המעכב. דוגמה נוספת, במידה והעמיד החייב ערובה אחרת לקיום החיוב, תפקע זכות העיכבון ועל הנושה לשחרר את המיטלטלין. סעיף 1 לאותו החוק מגדיר מיטלטלין: "נכסים מוחשיים חוץ ממקרקעין".


בחוק לשכת עורכי הדין קיימת זכות עיכבון ספציפית המאפשרת לעורך דין לעכב כספים או מסמכים כערובה לתשלום שכר טרחתו. עם זאת, חוק רואי החשבון לא הסדיר עניין זה, אך סעיף 5 לחוק חוזה קבלנות קובע: "לקבלן תהא זכות עיכבון על נכס שמסר לו המזמין לביצוע מלאכתו או למתן שירותו, כדי תשלום הסכומים המגיעים לו מהמזמין עקב עסקת הקבלנות". זכות זו יפה ככל הנראה לעניין רואה החשבון המעוניין לעכב מסמכים כנגד חוב כספי.

 

יש לך שאלה?

פורום תביעה אזרחית


להלן פרשה אשר במסגרתה בית המשפט בחן את השאלה המשפטית הבאה: האם רואה חשבון רשאי לעכב מסמכים כנגד חיוב כספי? את הבקשה הגיש רואה חשבון אשר עבד בחברה שהייתה מצויה בהקפאת הליכים. המבקש היה מעוניין לעכב את מסמכי החברה עד אשר ישולם לו חובו. מנגד, הנאמן לחברה התנגד לכך וטען כי זוהי פעולה אשר הייתה נגועה בחוסר תום לב.


טענות הצדדים


המבקש טען כי קיימת בדין הישראלי זכות עיכבון כללית, ואף זכות ספציפית בנוגע לעו"ד ממנה ניתן היה לגזור גזירה שווה לרואה חשבון. אי לכך, נטען כי מן הראוי היה לאפשר לו לעכב את המסמכים כאמור.

 

מנגד המשיב, הנאמן אשר מונה לחברה, טען כי הבקשה לעיכוב המסמכים עלולה הייתה לגרום פגיעה קשה בחברה ובהבראתה, לצד פגיעה בנושים האחרים. זאת מפני שכל המידע הפיננסי הדרוש לקיום הסדרי החוב היה מצוי בחזקתו של המבקש. לפיכך, הנאמן טען כי נכון היה לחייב את המבקש למסור את מסמכי החברה לאלתר.


דיון והכרעה


השופט האזין לטענות הצדדים, סקר את הפסיקה והספרות המקצועית ונפנה ליתן את פסיקתו. ראשית, צוין כי השאלה לעיל טרם הוכרעה על ידי בית המשפט העליון והדעות בעניינה חלוקות. לגופו של עניין, בית המשפט מצא כי ספרי חשבונות הינם נכס מיטלטלין, וככאלה ענו על ההגדרה המצויה בחוק המיטלטלין. בנוסף, הפסיקה קבעה כי ניתן לעכב חפץ אשר בכוחו להפעיל לחץ על החייב. בהקשר זה, נפסק כי ספרי החשבונות אכן היוו נכס אשר יכול היה להפעיל את הלחץ הדרוש, וזאת משום חיוניותם. יתרה מזאת, צוין שבעבר נקבע  כי אין כל צורך בזיקה ישירה בין החפץ המעוכב לבין החוב. במקרה דנן, נפסק שספרי החשבונות היו קשורים לחוב לרואה החשבון, שכן בעבור ניהולם של האחרונים הובטח לתובע שכר אשר טרם שולם. להשלמת התמונה השופט הדגיש שחלק מבתי המשפט המחוזיים אישרו החזקת מסמכים בידי רואה חשבון במסגרת זכות העיכבון, בעוד בתי משפט אחרים פסלו זכות זו בטענה כי ניתן לעכב רק נכסים מהם ניתן להיפרע, וספרי חשבונות אינם מסוג הנכסים דנן.


לסיכום, השופט קבע כי לאור הספרות המשפטית והפסיקה, ניתן לפרש את הוראות העיכבון השונות בדין הישראלי ככאלה המתייחסות לשני סוגי נכסים: נכסים מוחשיים מהם ניתן להיפרע (רכב לדוגמה) ונכסים שאינם בעלי ערך לנושה, אך דרושים לחייב וככאלה עשויים להפעיל עליו לחץ אשר יכול להוביל לתשלום החוב. נקבע כי שני סוגי הנכסים ניתנים לעיכוב. אי לכך, הוחלט כי רואה החשבון היה רשאי לעכב את ספרי החשבונות עד לתשלום החוב לו היה זכאי. כלומר, התביעה התקבלה.