תביעת פיצויים בגין נזק שנגרם עקב שביל ציבורי שבנתה העירייה

נתבעים רבים מעלים בכתב הגנתם את טענת ההתיישנות, כעילה לדחיית התביעה נגדם על הסף. התיישנות פירושה שהתביעה הוגשה בחלוף הזמן שיש להגישה ועל כן, ראוי לדחותה. יש לציין שתקופת ההתיישנות קבועה בחוק והיא משתנה מעילת תביעה אחת לשנייה. דוגמא לדחיית תביעה בגין עילה זו ניתן לראות בפסק הדין דנא.

יש לכם שאלה?
פורום תכנון ובניה | היתרי בניה
פורום משפט מנהלי, עתירות, בג"צ ורשויות מקומיות
פורום מקרקעין - נדל"ן


במקרה דנן, בית המשפט התבקש לדחות תביעה מחמת התיישנות. התיק העיקרי עסק בתביעתם של המשיבים כנגד המבקשת. הם עתרו לחיובה בתשלום פיצויים בגין נזק שנגרם להם עקב בניית שביל ציבורי על ידה, סמוך לביתם. בנוסף, המשיבים ביקשו לחייב את המבקשת לבנות גדר שתסתיר את ביתם מעיני העוברים בשביל וכן לחייבה לאטום את הגדר כדי למנוע חלחול מים. בבקשה זו המבקשת ביקשה לדחות את התביעה מחמת התיישנות.

טיעוני הצדדים

לטענת המבקשת, המשיבים פנו אליה בעניין זה כבר בשנת 1998, שנה לאחר בניית השביל. אולם, התביעה עצמה הוגשה רק בשנת 2005, לאחר חלוף שמונה שנים מאז בניית השביל ולמעלה משבע שנים לאחר פנייתם הראשונה למבקשת. לפיכך, נטען שהתביעה התיישנה ובית המשפט התבקש לדחותה על הסף.

מנגד, המשיבים טענו שבמהלך התקופה מאז הוגשה התביעה, ניהלו הצדדים משא ומתן מתוך רצון לסיים את הסכסוך מחוץ לכותלי בית המשפט. נטען שהמבקשת אף הודיעה לבית המשפט על קיום המשא ומתן וביקשה ארכה להגשת כתב הגנה מבלי להזכיר את טענת ההתיישנות. לטענת המשיבים, בכך המבקשת ויתרה על זכותה להעלות את הטענה. נוסף לכך, המשיבים טענו שהיה מדובר בנזק שהתמשך לאורך השנים. הנזק נבע מקיומו של השביל והשימוש שנעשה בו. על כן, התביעה לא התיישנה.

המסגרת הנורמטיבית

המסגרת הנורמטיבית לדיון שנערך בבית המשפט היא חוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958. סעיף 3 לחוק קובע כי על הנתבע להעלות את הטענה בהזמנות הראשונה לאחר הגשת התובענה. במידה שלא עשה זאת, לא נזקקים לטענת ההתיישנות.

השופט פרש את דברי החוק, בדגש על אותה "הזדמנות ראשונה". הוא סקר הלכות שונות בעניין וקבע שבמקרים שבהם ננקטו הליכים קודם להגשת כתב הגנה, והנתבע התייחס לגוף התביעה, נשללה זכותו להעלות את טענת ההתיישנות בשלב הגשת כתב ההגנה. לעומת זאת, במקרה שבו לפני הגשת כתב ההגנה, לא התקיימו הליכים בהם הנתבע העלה טענות לגוף התביעה, היה ניתן להעלות את טענת ההתיישנות לראשונה בכתב ההגנה.

מן הכלל אל הפרט

במקרה דנן, לא התקיימו הליכים בהם נטענו טענות לגופו של עניין טרם הגשת כתב ההגנה והגשת הבקשה דנן. להפך, ההליכים שהתקיימו עסקו בבקשות טכניות כגון מתן ארכה להגשת כתב הגנה. לפיכך, לא היה ניתן לומר שמשלא הועלתה טענת ההתיישנות כבר באותן בקשות, המבקשת לא הייתה רשאית להעלותן כעת.

בנוסף לטענת זו, המשיבים טענו שהיה מדובר בנזק מתמשך שלא חל לגביו התיישנות. לעניין זה השופט הבחין בין הסעד הכספי שנתבע בתביעה העיקרית, ובין הסעד האחר לו עתרו המשיבים – צו עשה. השופט קבע שהמועד בו התחיל מרוץ ההתיישנות היה המועד בו התגלה קיום הנזק. לעניין זה, לא היה הבדל אם הנזק המשיך לגדול לאחר יום הגילוי. למעשה, תקופת ההתיישנות החלה גם אם הנזק טרם התגבש במלואו.

כפי שעלה מנסיבות העניין, קיומו של הנזק היה ידוע למשיבים עוד משנת 1998, עת פנו לראשונה למבקשת בבקשת פיצוי. כבר בפנייתם הראשונה המשיבים הבהירו שאם דרישתם לא תתקבל, יפתחו בהליכים משפטיים. אולם, הם נמנעו ביודעין מפעולה זו עד לשנת 2005. משכך, השופט קבע שהיה זה ברור מאליו שביום הגשת התביעה כבר חלה התיישנות בעניין בקשת הסעד הכספי.

יתרה מזאת, גם תביעתם של המשיבים בעניין צו העשה התיישנה. זאת מכוח סעיף 89 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), שקובע שתקופת ההתיישנות בנוגע לסעדים מסוג זה נמנית מהיום שבו הסתיים מעשה העוולה. במקרה זה, בניית השביל הסתיימה בשנת 1997. משכך, בהגשת התביעה שמונה שנים לאחר מכן חלה התיישנות. בסופו של דבר, התביעה העיקרית נדחתה בשל התיישנות.