בדין הישראלי ניתן למצוא סעיפי חוק שאינם חלים על זרועות הביטחון. למשל, בחוק התכנון והבנייה נקבע שבניית מוסדות צבאיים אינה כפופה לתוכניות מתאר ארציות ואין צורך להזדקק לאישורים להם נזקקת החברה האזרחית. עם זאת, קביעה זו מעוררת קשיים שונים. דוגמא לכך ניתן לראות בפסק הדין דנא.

 

יש לכם שאלה?

פורום מקרקעין


במקרה דנן, הוגשה לבית המשפט עתירה בעניין העברת מחנות ההדרכה הצבאיים לצומת הנגב. העתירה הוגשה על ידי עמותות "אדם טבע ודין" ו"מגמה ירוקה". במסגרתה, בית המשפט התבקש להורות למשרד הביטחון המשיב להימנע מהגשת היתר בנייה לביצוע הפרויקט לוועדה למתקנים ביטחוניים, טרם אישור התוכנית בהליך תכנוני רגיל.


טיעוני הצדדים


לטענת העותרות, מאחר שהיה מדובר בהקמת עיר זעירה בנגב, היה על המשיב להגיש תוכנית מתאר מפורטת לאישור על ידי וועדת התכנון והבנייה. העותרות טענו שתוכנית מעין זו הייתה צריכה להיבחן לאור הוראות חוק התכנון והבנייה תוך איזון מול אינטרסים ציבוריים והגשת התנגדויות לנושא. לא זו אף זו, מאחר שהפרויקט עתיד היה לקום בסמוך לרמת חובב, בו מצוי מצבור של מפעלים מזהמים, הרי שלהליכי אישור התוכנית חשיבות יתרה. הלכה למעשה, התוכנית הוגשה לאישור בוועדה למתקנים ביטחוניים ולא בוועדת התכנון והבנייה המחוזית.


מצד שני, המשיב טען שעבודות התכנון של עיר הבה"דים התנהלו לאורך מספר שנים בשיתוף גורמים מקצועיים מוסמכים. בנוסף, נטען שהעותרות היו מודעות לניהולו של הליך אישור העבודות במשך ארבע שנים אך הן הגישו עתירתן ימים ספורים בלבד לפני מתן היתר הבנייה ותחילת העבודה בשטח. לפיכך, הרי שהעתירה הוגשה בשיהוי וחוסר תום לב. לטענת המשיב, ביטול הליך הבנייה עתיד היה לגרום לנזק ישיר ועקיף למדינה ולצדדים שלישיים ולגרום לכך שהשקעה בסך מיליוני שקלים תרד לטמיון. המשיב הוסיף שהעותרות לא מיצו את כל ההליכים המנהליים מאחר שהן לא פנו לוועדת המתקניים הביטחוניים בבקשה להשמיע את השגותיהן.

 

דחיית העתירה על הסף עקב שיהוי העותרות

 

בפתח הדיון, השופטת הדגישה שהעתירה, כפי שהוגשה מלכתחילה, כלל לא הייתה אקטואלית ביום הדיון. זאת מאחר והיתר הבנייה לעיר הבה"דים כבר ניתן. לא זו אף זו, הודגש שהעתירה לא התייחסה לעצם הקמת עיר הבה"דים בנגב אלא להליך התכנון והבנייה שננקט בנושא. כלומר, האם יש להגיש את התוכנית לאישור הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה מחוז דרום או לוועדה למתקנים ביטחוניים.

 
כך או כך, השופטת קבעה שהעתירה הוגשה בשיהוי רב מאחר שחלפו מספר שנים מתחילת ההליך. שכן, ההליך התכנוני של עיר הבה"דים התחיל בשנת 2004 ובישיבת הוועדה שאישרה את התוכנית נכח נציג מטעם העותרות. לפיכך, השופטת קבעה שכבר אז היה על העותרות לייחס חשיבות להחלטות שהתקבלו ולשקול את המשך צעדיהן.

 

יתרה מזאת, בשנת 2006 נערך דיון במועצה הארצית לתכנון ובנייה בעניין עיר הבה"דים. השופטת עיינה בפרוטוקול הדיון וקבעה שהיה ניתן להבין ממנו מה היה האופי התכנוני של המקום ולמרות זאת, העותרות לא הגישו התנגדות לתוכניות. כעבור שנה, העותרות נכחו בדיון בוועדת הפנים בכנסת בנושא התוכנית, אך לא הביעו התנגדות נגד קיומו של ההליך בועדה למתקנים ביטחוניים. דיון זה נערך עשרה ימים טרם הגשת העתירה דנן. אי לכך, השופטת קבעה שלא היה ניתן לקבל את טענת העותרות לפיה הן כלל לא היו מודעות על קיומו של הליך התכנון והבנייה בוועדה. כלומר, השופטת פסקה שהעותרות נמנעו מהגשת התנגדותן במשך ארבע שנים טרם הדיון דנן, חרף העובדה שהעובדות היו ידועות להן. לפיכך, התנהגות העותרות הצביעה על ויתור בתקיפת קיומו של ההליך הוועדה ועל שיהוי סובייקטיבי.


לא זו אף זו, השופטת ציינה שדחיית העתירה לא תגרום לפגיעה חמורה בשלטון החוק. זאת מאחר והחוק מאפשר קיומו של הליך הקמת עיר הבה"דים בועדה למתקנים ביטחוניים. בסופו של דבר, השופטת דחתה את העתירה על הסף לאור שיהוי העותרות בהגשתה.