בדיקת רקמות למת לצורך גילוי הורות

במקרה זה, בית המשפט קיבל את בקשת התובע והורה על פתיחת קברו של הנפטר לצורך בדיקת אבהותו. הנתבעים, שהיו הורי הנפטר, סירבו לעבור בדיקת רקמות והכחישו את אבהותו של הנפטר כלפי התובע. לכן, לא היה מנוס מפני עריכת הבדיקה בגופת המנוח. השופט סבר שלמרות הפגיעה הקשה בכבודו של המת לנוכח ביצוע בדיקת הרקמות, גברה זכותו של הילד לדעת מיהו אביו ולכן הורה על פתיחת הקבר ועריכת הבדיקה.

יש לכם שאלה?

פורום אבהות

פורום זכויות הגבר במשפחה

פורום משמורת

פורום בית המשפט לענייני משפחה

במקרה זה, נידונה שאלת סמכותו של בית המשפט להורות על עריכת בדיקה גנטית למת לצורך קביעת אבהותו לקטין. לטענת האם, היא ניהלה מערכת יחסים עם המנוח והרתה לו. במהלך ההיריון, בני הזוג שכרו דירה וכעבור זמן מה עברו להתגורר בבית הורי המנוח. לאחר לידת הקטין בשנת 2003, התאבד המנוח.

טיעוני הצדדים

הקטין התובע הגיש באמצעות אמו תביעת אבהות נגד העיזבון, וביקש מבית המשפט להורות על בדיקת רקמות להורי המנוח לצורך הוכחת אבהות. לחלופין, התבקש בית המשפט לתת צו המורה על פתיחת קברו של המנוח ועריכת בדיקת רקמות לנפטר, בדרך של דגימת DNA מהגופה.

הוריו של המנוח התנגדו לבקשה והכחישו את אבהותו של המנוח על הקטין. לטענתם, אם הקטין ניהלה מערכת יחסים אינטימית עם גברים אחרים ולא עם המנוח, וכי בנם הבהיר להם, טרם מותו, במפורש שאינו אבי הקטין. לדידם, מטרת אם הקטין בתביעה הייתה זכייה בהטבות כלכליות ולא למען טובת הילד. לכן, הם התנגדו לביצוע הבדיקה.

היועץ המשפטי לממשלה טען כי על הנתבעים היה לבצע את בדיקת הרקמות. בהיעדר הסכמה, היה מקום להורות על פיתחת קברו של המנוח לצורך ביצוע בדיקה גנטית להורות.

דיון והכרעה

במקרה זה, הייתה התנגשות בין האינטרס של טובת הילד לבין כבוד המת וקרוביו. נקבע כי בהתנגשות זו היה על בית המשפט לשים את טובת הילד נשוא הדיון לנגד עיני השופט, ולא להסתפק בבחינת עקרון כללי של טובת הילד. לשם כך, הורה השופט על מינוי אפוטרופוס לדין לצורך שמיעת קולו שלא באמצעות אמו.

כמו כן, הוא פנה לקבלת תסקיר משירותי הרווחה באשר לעניינו של הקטין וכן ביקש חוות דעת מהמכון הרפואי אבו כביר באשר לאופן הליך ביצוע בדיקת רקמות לנפטר. הן האפוטרופוס לדין והן קצינת המבחן קבעו כי טובתו של הקטין הייתה שידע מיהו אביו. ידיעה זו הייתה נחוצה מן ההיבט הנפשי והרגשי ומההיבט הכלכלי.

מנגד, בדיקת רקמות למת הייתה כרוכה בפגיעה קשה בכבודו של הנפטר, היה מדובר על הליך מסובך ויקר, כאשר גורם הזמן הווה פן חשוב בהצלחת הבדיקה. כלומר, סיכוי הצלחתה של הבדיקה לאחר שלוש שנים ממועד הפטירה היה נתון בספק. השופט ציין שעל פי חוק מידע גנטי, תשס"א – 2000, אין הוראת חוק מפורשת המאפשרת לבית המשפט להורות על מתן צו לביצוע בדיקה גנטית למת.

מאידך גיסא, לבית המשפט סמכות טבועה לתת צווים שנועדו לשרת את נשוא הסעד המבוקש בעתירה, ועל ידי כך להביא לקיומה של תוצאה צודקת וראויה. אולם, נשאלה השאלה האם מכוח סמכות זו היה ניתן לתת צו אשר היה עלול לפגוע בזכויות יסוד של המת. מצד אחד, ההלכה המשפטית לא אפשרה כפיית ביצוע בדיקת רקמות.

בנוסף, על פי החוק, ישנה דרישה להסכמה מדעת לצורך מתן צו לבדיקה שכזו. מצד שני, במקרה דנן לא הייתה אפשרות לקבל הסכמה, או סירוב, בשל מותו של האב הלכאורי. על כן, השופט קבע כי על בית המשפט לאזן בין אינטרס החי למת. באיזון זה, הועדפה טובתו של הקטין החי לדעת את זהות אביו אף אם לשם כך היה על בית המשפט להורות על פגיעה בכבוד המת. בסופו של דבר, לנוכח סירובם של הורי המנוח לבצע בדיקת רקמות, השופט הורה על מתן צו לפתיחת קברו של המנוח ונטילת דגימת DNA לבדיקת אבהותו.