בקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד בנק לאומי בעניין פרעון מוקדם של הלוואות

על מנת להגיש תביעה ייצוגית, בית המשפט נדרש לאשרה, לאחר בחינת תנאים מסוימים. תנאים אלו קבועים בחוק תובענות ייצוגיות שנחקק בשנת 2006. קודם לכן, התנאים לאישור תובענה ייצוגית היו שונים ועם כניסת החוק החדש לתוקף, הוא הוחל גם על הליכים תלויים ועומדים. כתוצאה מכך, עלו בעיות פרשניות שונות ולהלן דוגמא לאחת מהן.

יש לכם שאלה?
פורום תביעות ייצוגיות

עניינה של התובענה היה חוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א – 1981. על פי העובדות, למבקש האישור היו שני חשבונות בבנק המשיב. אחד עסקי והשני אישי. בעת פתיחת החשבון העסקי, מיופת הכוח נתנה תצהיר למרות שהבהירה שהעברית שלה לא הייתה טובה וכך גם של בעלה המבקש, שניהל את העסק.

לאחר זמן מה, בני הזוג נטלו שתי הלוואות מהבנק. את ההלוואה הראשונה הם ביקשו לפרוע בפירעון מוקדם והבנק הסכים. במועד מאוחר יותר הוא שלח להם הודעה על גביית עמלת פירעון מוקדם. זאת למרות שבהסכם ההלוואה שנחתם בין הצדדים ובתנאי ניהול החשבון לא נאמר על כך דבר. חיוב זהה בוצע בעת פירעון ההלוואה השנייה, למרות שגם בהסכם זה לא נאמר דבר אודות עמלת פירעון מוקדם.

על כן, המבקשים טענו שהבנק הטעה אותם באופן סדרתי וניצל לרעה את מעמדו מול לקוחותיו, תוך ביצוע פעולות לא חוקיות. הם הגישו בקשה לאישור תביעתם כייצוגית. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה, משום שעילת התביעה התבססה על פקודת הבנקאות, ובית המשפט לא היה מוסמך לדון בפקודה זו במסגרת תובענה ייצוגית. זאת בניגוד לחוק הבנקאות. גם לגופו של עניין הבקשה נדחתה ובנוסף, נקבע שלא קמה עילת תביעה אישית בשל היעדר קשר סיבתי בין הנזק לאי גילוי העמלה.

החלטת בית המשפט העליון

בערעור שנידון בבית המשפט העליון, לאחר שחוק התובענות הייצוגית נכנס לתוקף, נקבע שהיה ניתן להגיש את התובענה הייצוגית. זאת מאחר והחוק החדש חל על הליכים תלויים ועומדים ואפשר הגשת תביעה ייצוגית גם בעילת תביעה שלא הוגדרה במפורש בחוק הבנקאות והתבססה על צו הבנקאות.

כמו כן, בית המשפט העליון פסק שהיה קיים קשר סיבתי בין אי הגילוי לנזק. לבסוף, בית המשפט העליון החזיר את התיק לבית המשפט המחוזי, על מנת לבדוק האם יתר התנאים שנקבעו בחוק החדש לשם אישור תובענה כייצוגית התקיימו. על כך התקיים הדיון דנן, במסגרתו הצדדים היו חלוקים בדעתם אודות שאלת פרשנות החלטת בית המשפט העליון.

הכרעה

בפתח הדיון, השופטת הבהירה שלאחר כניסתו של חוק התובענות הייצוגיות לתוקף, ניתן היה להגיש תובענה ייצוגית בכל נושאי הבנקאות, ללא כל קשר לשאלת מקורם החוקי. קרי, האם הם נבעו מפקודת או מחוק הבנקאות. על כן, ברמה העקרונית, למבקשים הייתה עילה להגשת תובענה ייצוגית.

לאחר מכן, השופטת עברה לבחון את משמעות ההטעיה של הבנק ואת הקשר הסיבתי בין התנהלותו לנזקם של המבקשים. לאור עדויות המבקשים, היא פסקה שלא הוכח שלמרות שקיומה של עמלת פירעון מוקדם לא הוזכר בהסכם, תנאי זה היה מונע מהראשונים ליטול את ההלוואה. כלומר, תנאי זה לא היה מסוג העניינים שהיו שוללים את רצון המבקשים להתקשר בחוזה ההלוואה.

כתוצאה מכך, נקבע שאי הגילוי של הבנק אודות פרטי העמלות לא עלה לכדי הטעייה של המבקשים. עוד נקבע שלא היה קיים קשר סיבתי בין התנהלות הבנק לנזקם של המבקשים והם לא היו יכולים לעתור לפיצוי מכוח עילת ההטעיה. אולם, לנוכח אי גילוי פרטי הגבייה על ידי הבנק, נקבע שהאחרון ביצע גביה שלא כדין ולכל הפחות, ללא הסכמת הלקוח. משכך, על הבנק הייתה מוטלת חובה להשיב את הגביה שלא כדין והמבקשים היו זכאים לתבוע אותה, חרף היעדר הטעייה. לאור זאת, השופטת קבעה שלמבקשים הייתה עילת תביעה ייצוגית נגד הבנק.