לכאורה, כל פעולה שמתבצעת בניגוד לחוק, הינה בטלה. זאת מאחר והיא בוצעה בחוסר סמכות ובניגוד לדין ולכן לא ראוי להכשיר אותה. עם זאת, לכלל זה חריג שבא לביטוי בדוקטרינת "הבטלות היחסית" שבמשפט המנהלי. משמעות דוקטרינה זו היא שפעולה שבוצעה על ידי הרשויות שלא כדין ובניגוד לחוק, לא תוכר כבטלה, חרף דרך ביצועה. הדוקטרינה תיושם רק במקום בו התוצאה הסופית של הפעולה הלא חוקית זהה לתוצאה של הפעולה החוקית, לו הייתה מתבצעת. דוגמא לשימוש בדוקטרינה זו ניתן לראות בפסק הדין דנא.


יש לך שאלה?
פורום מקרקעין
פורום דיני מושבים וקיבוצים
פורום ליקויי בניה


במקרה זה, המועצה המקומית יקנעם עילית הגישה לבית המשפט עתירה מנהלית נגד הועד המקומי של יקנעם המושבה. העתירה הוגשה לאחר שועדת הערר ביטלה היתר בניה שניתן למועצה על ידי הועדה המקומית לתכנון ובנייה במסגרתו אושרה סלילת דרך מילוט שהייתה עתידה לחבר בין כביש היציאה מהמושבה לאזור המסחרי הישן ביקנעם.


לטענת ועד המושבה, היתר הבניה הוצא בניגוד לתוכנית המתאר שחלה על הקרקע, לפיה המקום היה מיועד להיות שטח ציבורי פתוח. בנוסף, נטען שהיתר הבניה לא ניתן כחוק. שכן, הוא הוצא בהיעדר תוכנית בניה מפורטת, שנדרשה לצורך אישור סלילת הכביש. ועדת הערר קיבלה טיעונים אלו והורתה על ביטול ההיתר. הועדה קבעה שבמקרה זה, לא היה מקום להפעיל את הלכת הבטלות היחסית. כלומר, להותיר את ההיתר על כנו חרף הפגמים שהיו בהוצאתו, לאור הצורך הדחוף בכביש והפגיעה הזניחה בוועד המקומי.


האם ביטול ההיתר היה ראוי?


בפתח הדיון, השופט ציין שלא הייתה מחלוקת על העובדה שהיתר הבניה הוצא בהליך פגום ולפיכך, האישור היה פסול. בנוסף, הן העותרת והן הועדה המקומית לא חלקו על נימוקי ועדת הערר שקבעה את פסלות ההיתר. על כן, גדר המחלוקת בין הצדדים הייתה בשאלה האם היה מקום להורות על ביטול ההיתר, או שמא היה על ועדת הערר לשקול שיקולים נוספים קודם לכן, כגון טובת הציבור ומאזן האינטרסים במקרה. זאת במיוחד לנוכח דוקטרינת "הבטלות היחסית".


השופט קבע שבמקרה זה, ועדת הערר לא שקלה את כל האינטרסים, אלא רק את השיקול של שמירת החוק ומשמעות הפרתו, תוך הדגשת העובדה שההיתר הוצא שלא כדין ולכן, לא היה מקום להכשיר אותו ואת פגמיו. בכך, נפסק שהועדה לא ביצעה את ההבחנה הנדרשת בין מהות הפגם לנפקות ההיתר. יתרה מזאת, מעיון בהחלטת ועדת הערר עלה שהיא לא שקלה את הנימוקים הביטחוניים והבטיחותיים בסלילת הדרך ולא שקלה את מהות הסעד שנפסק. קרי, את ביטול ההיתר והשפעת הפעולה על כלל הציבור.


האינטרס הציבורי


לאחר מכן, השופט הדגיש שהדרך אותה המועצה המקומית ביקשה לסלול הייתה בעלת חשיבות יתרה – הצלת חיי אדם בעת חירום ורק אז. שכן, לפי התכנון של המועצה, בכניסה לדרך היה עתיד להיות מוקם מחסום למניעת הכניסה אליה בשעת רגיעה. על כן, השופט קבע שסלילת הדרך לא הייתה אמורה להביא לשינוי משמעותי בייעודו של השטח הציבורי הפתוח, או לעשיית שימוש חורג בקרקע.


לבסוף, השופט הדגיש שהתעלמות ועדת הערר משיקולים נכבדים אלו עלתה לכדי פגם שורשי בהחלטה, שחייב את התערבות בית המשפט. על כן, הוא הורה על השבת העניין לועדת הערר, על מנת שתשקול בשנית את כל השיקולים הרלוונטיים שפורטו בפסק הדין טרם קבלת ההחלטה בנושא היתר הבניה.