חוק יסוד: מקרקעי ישראל, תש"ך – 1960, קובע כי מינהל מקרקעי ישראל הוא הגוף המנהל קרקעות בישראל.כחלק מתפקידו, מינהל מקרקעי ישראל, יוזם הקצאת שטחים לתעשייה ולמלאכה בעיקר באזורי עדיפות לאומית לפיתוח ובאזורי תעשייה. הקצאה זו מתבצעת לפי חובת המכרזים, לפי החלטת הממשלה ולפי החלטות מועצת מקרקעי ישראל.
יש לכם שאלה?
תהליך ההקצאה נעשה בתיאום בין משרד התעשייה והמסחר לבין מינהל מקרקעי ישראל. בדיקה, דיון והמלצה להקצאת שטחי תעשייה ללא מכרז, נעשית רק לגבי אזורי תעשייה בהם אושרה תוכנית בניין עיר, ושבהם השטח מפותח או שיש הסדר לפיתוחו.
עובדות המקרה
התובע הינו הבעלים והמנהל של חברה בע"מ. בתחילת שנות ה-70, התובע הקים מפעל ליצור מוצרי פיברגלס על קרקע שהוקצתה לו ללא תשלום. לדבריו, השכנים שגרו באזור המפעל, התלוננו על כך שהמפעל מהווה מטרד, ולכן המפעל הועבר למקום אחר. לאחר אירוע זה, המפעל הועבר פעמיים נוספות לקרקעות אחרות שהוקצו לו. לאחר שועדת המטרדים קבעה בפעם השלישית כי המפעל היווה מטרד, משרד התעשייה והמסחר המליץ למנהל מקרקעי ישראל להקצות לתובע מגרש חלופי.
מנהל מקרקעי ישראל אכן הקצה קרקע חלופית למפעל, ולגבי קרקע זו נכרת הסכם פיתוח בין התובע לבין מקרקעי ישראל. בהסכם, נקבעה תקופת פיתוח של 48 חודשים, והתובע התחייב לפנות את המטרד, בתום תקופה זו. בנוסף, הצדדים הסכימו כי הקצאת המגרש תהווה סילוק סופי ומוחלט של כל טענות התובע כלפי מנהל מקרקעי ישראל, בנוגע לקרקעות הקודמות שהוקצו לתובע. לאחר שנסתיימה התקופה האמורה, התגלה כי התובע לא עמד בהסכמו עם מנהל מקרקעי ישראל, ובקשותיו להארכת ההסכם ולוועדת חריגים נדחו.
טענות הצדדים
לטענת התובע, המנהל לא היה זכאי לבטל את ההסכם שנכרת עימו בנוגע לקרקע החלופית, מכיוון שהתובע לא הפר את ההסכם. טענותיו בנוגע לעניין זה התחלקו לשני חלקים: ראשית, התובע טען כי פינוי החלקה הקודמת שבה היה המפעל, לא היה תנאי להקצאת החלקה השנייה. כמו כן, נטען על ידיו כי המינהל אינו רשאי לטעון כי התובע לא החל בפעולות בניה תוך תקופת הפיתוח, מכיוון שכדי להתחיל בעבודות הבנייה, היה עליו לקבל אישור מהמינהל עצמו, ואישור זה התקבל מאוחר מאד.
לסיכום, לדברי התובע, מינהל מקרקעי ישראל היה צריך להביא את עניינו בפני וועדת פיצויים, וכי בית המשפט היה צריך להמציא צו, האוסר על מנהל מקרקעי ישראל לפנותו מהמגרשים.
מינהל מקרקעי ישראל טען כי ההסכם השני בוטל כדין, מכיוון שהתובע הפר אותו, ולכן התובע לא היה זכאי לפיצויים. באשר לפיצויים שדרש התובע בנוגע לקרקע השנייה שממנה פונה, טען מנהל מקרקעי ישראל כי לא קיימים בפסיקה מקרים בהם מחזיקים שפונו בנוהל מטרד, וקיבלו קרקע חלופית, קיבלו גם פיצוי כספי.
בית המשפט דחה את טענת התובע, מכיוון שגרסתו לא התבססה על מסמכים כלשהם, ולעיתים אף סתרה את האמור במסמכים אחרים שהיו בידי בית המשפט. עוד נקבע כי טענת הנתבע, לפיה ההסכם השני לא כלל את פינוי החלקה השנייה, פחות סבירה מגרסת התובע, לפיה ההסכם בנוגע לחלקה השנייה בוטל, והיה ברור לשני הצדדים שהתובע אמור לפנותה.
בית המשפט מצא אישוש למסקנה זו, במסמכים שונים שהוגשו לו בעניין. בנוסף, בית המשפט דחה את טענת התובע לפיה המינהל הוא שאחרי לעיכוב בפיתוח החלקה, בגלל סתירות רבות בעדויות התובע. בפסק הדין נקבע כי ההסכם בין הצדדים לא כלל דרישה לפיה הוצאות הפיתוח ישולמו על ידי מנהל מקרקעי ישראל . על רקע מסקנות אלה, בית המשפט מצא כי ההסכם בוטל על ידי מנהל מקרקעי ישראל כדין, ועל כן התובע אינו זכאי לפיצויים. עוד נקבע כי טענות התובע בדבר זכויות שרכש בחלקה היו סתמיות ולא אמינות, וכי דין טענת האפליה שהתובע העלה, להידחות. לאור כל אלו, בית המשפט קבע כי התובע לא היה זכאי לאף אחד מהסעדים להם טען, והתביעה נדחתה.
.jpg)
.jpg)
.jpg)
