חוק המים שנחקק בשנת 1959 קובע את דרך ניהול מקורות המים במדינה, הקצאת השימוש בהם ועוד. במהלך השנים, החוק תוקן מספר פעמים ואחד מעקרונותיו הינו ניצול יעיל של המים במדינה, שהינם קניין ציבורי, תוך מניעת בזבוז ודלדול המקור. במסגרת החוק הוקם בית הדין לענייני מים, בו נערכים דיונים בנושא. דוגמא לדיון כזה בפסק הדין דנא.

 

יש לך שאלה?

פורום מיסוי מקרקעין

 

 

פורום מקרקעין


במקרה זה, הוגש לבית הדין לענייני מים ערר נגד נציבות המים. הערר הוגש על ידי חברת סולל בונה וחברות נוספות בעקבות חיובן בתשלום היטל הפקה בעבור גביית מים, מכוח סעיף 23 לחוק המים ובהתאם לתקנות המים (היטלי הפקה). ההיטל נשלח כחיוב עבור שאיבת מים מאתר בניה של מגדלים ברמת גן והזרמתם לירקון. יש לציין שהעוררות חויבו בסכום של כ-1,785,000 ₪.


האם "הפקה"?


לטענת העוררות, לא היה מקום לחייבן בסכום זה מאחר והן לא הפיקו מים, כלשון החוק. השופט שדן בערר ציין שאכן לא הייתה מחלוקת שהעוררות לא סיפקו מים לאחרים, אלא הזרימו אותם לירקון. אולם, השאלה הייתה האם פעולות אלו היו ניתנות להגדרה כ"הפקת מים". קרי, האם פינוי המים מאתר הבניה, במטרה לאפשר את הקמת המגדלים, והזרמתם לירקון עלו לכדי הפקת מים, או שמא היה מדובר בצריכה עצמית.


על סמך לשון החוק כפי שהייתה בתקופה בה העוררות ביצעו את הפעולות האמורות, השופט קבע שלא היה ניתן להגדיר מעשיהם כ"הפקת מים" בגינה ניתן היה לגבות את ההיטל האמור. לא זו אף זו, גם לו פרשנות החוק בעניין הייתה מוטלת בספק, הרי שעל פי ההלכה המשפטית היה ראוי לפרשו לטובת הנישום. כלומר, לטובת העוררות ועל כן לקבל את הטענה שלא היה מקום לחייבן בהיטל.


השופט הדגיש שלשיטתו, פירוש חוק המים כפי שנוסח בעת ביצוע עבודות הבנייה, הצביע על כך שתכלית היטל ההפקה הייתה חיוב בגין הפקת מים שפירים שצריכתם למטרה חקלאית, ביתית או תעשייתית. על כן, שאיבה של מים שלא לשם אחת ממטרות צריכה אלו, לא הצדיקה תשלום היטל הפקה. מאחר ובמקרה זה, השאיבה לא בוצעה לשם אחת מהמטרות שלעיל, נקבע שלא היה מקום לחייב את העוררות בתשלום הסכום. על כן, בסופו של דבר בית הדין קיבל את הערר וביטל את היטל ההפרה בו העוררות חויבו.