בימים אלה, מוקרן סרטה החדש של רונית אלקבץ "גט", המתאר את מאבקה הנואש, של ויויאן אמסלם, לקבל גט מבעלה. הסרט מתרחש כולו בתוך בית הדין הרבני ומתמקד בגיבורי הדרמה, האשה, הבעל, מיצגיהם והדיינים השולטים בכל אלה, ביד רמה.

 

במהלך הסרט, מביאים בני הזוג, הבעל והאשה, עדים לבית הדין, על מנת לבסס את טענותיהם. העדים, שנחקרים על ידי עורכי הדין והדיינים, חושפים טפח ועוד טפח ממערכת היחסים העכורה של בני הזוג ובעל כורחם, גם מחייהם שלהם.

 

יחסם של הדיינים לאישה, התובעת, קשה ומנוכר. שוב ושוב, הם דורשים ממנה לשוב לבעלה, שוב ושוב נדחים הדיונים לתקופות זמן ארוכות, וככל שעובר הזמן נראה כי לעולם תיוותר ויויאן כאלמנה חיה, מבלי שתזכה לקבל את הגט המיוחל.

 

כעורכת דין לענייני משפחה תהיתי בעת שצפיתי בסרט, האם הוא משקף את המציאות כפי שאני מכירה, בבתי הדין הרבניים. התשובה לצערי, היא כן, עם הסתייגות ואסביר.

 

בהתאם להלכה היהודית, רק בעל יכול לגרש את אשתו, מרצונו. בניגוד לגירושין במדינות מערביות, דיין לא יכול לקבוע כי בני זוג מגורשים, ללא הסכמתו של הבעל. לפני כאלף שנים, השווה רבינו תם את מעמד האישה לאיש ולכן נחוצה גם הסכמתה של האישה להתגרש והבעל אינו יכול לגרש אותה בעל כורחה.

 

ואם כך, מה עושה אשה, כמו ויויאן שאינה מסוגלת עוד, לחיות עם בעלה אך הוא "אוהב" אותה ובשום פנים אינו מוכן להתגרש? האם תאלץ לחיות את שארית חייה, נשואה לבעל שהיא מתעבת?

 

כאשר אשה פונה לבית הדין, בתביעת גירושין, ובמדינת ישראל, בית הדין הוא המקום היחיד, בו זוג יהודים יכולים להתגרש, גם אלה שנישאו בקפריסין, עליה להוכיח כי ישנן עילות גירושין בגינן יכול בית הדין לכפות על הבעל להתגרש.

 

מהן העילות בגינן יכולה אישה לדרוש גט מבעלה?

 

העילות המוזכרות במקורות, מצומצמות מאוד והן: בעל שלו ריח רע, חולה במחלת השחין, כהן שנישא לגרושה ועקרות, בכפוף לתנאים שונים. חלק מהפוסקים ביקשו להרחיב את העילות וקבעו שגם אלימות כלפי נשים, מחלות נפש, התנהגות לא ראויה וכדומה, מהוות עילה לחיוב בגירושין.

 

למרבה הצער, במשך שנים ארוכות, שלטה בבית הדין, גישתו המחמירה והשמרנית של הרב אלישיב, לפיה, רק העילות המקוריות הרשומות במקורות מהוות עילה לגט. שיטה זו מתעלמת מהמצוקה ומהכאב ודבקה ב"אמת ההלכתית" המכופפת כל עוול אנושי וגוברת עליו.

 

רק כאשר הוכחה עילה, ניתן לכפות על הבעל לתת גט לאשתו. בעבר היו "כופים בשוטים", פשוטו כמשמעו. כיום הכפייה נעשית באמצעים רכים יותר (יחסית) ולפי החוק, ניתן להעניש, בעל שחויב לתת גט ולא עשה זאת, בעונשים שונים החל משלילת חשבון בנק ורישיון נהיגה ועד לעונשי מאסר ממושכים.

 

בתום חמש שנים מפרכות, חייב בית הדין את בעלה של ויויאן, לתת לה גט, אך דבר לא נעשה כדי לממש את החיוב. ויויאן המסכנה נאלצה לרקום עסקה עם הבעל על מנת שיגרש אותה סוף סוף.

 

הסרט משקף מציאות ואמין, הדינים כביכול, נלקחו, היישר מאולמות בתי הדין אולם זהו מקבץ של הדיינים אטומי הלב ביותר בנמצא. באולמות בתי הדין, ניתן לפגוש, יותר ויותר דיינים הרגישים לעוולות ולמצוקה ועושים מאמצים רבים, על מנת לסיים סכסוכים במהירות, כשהם מפעילים את כל כובד משקלם על מנת שלא לתת לבעל או לאישה ה"אוהבים" מידי, את הזכות להחזיק את בן זוגם, בנישואין עקרים מתוכן.

 

אנו, עורכי דין, מנסים, כמובן, לשכנע את הדיינים, כי קיימות עילת גירושין, אצל ויויאן, למשל, העילות צצות לקראת סוף הסרט ואינן מוטחות בפני בית הדין בתחילה, בניגוד להתנהלות משפטית רגילה.

 

יש לך שאלה?

פורום זכויות ידועים בציבור והורות משותפת

 

כאשר ניתן פסק הדין, המיוחל, לחיוב או לכפיית גט, אנו דורשים הפעלה מידית ויעילה של הסנקציות שבחוק. המרחק בין גירושין על פי דין תורה, לבין העולם הליברלי, החילוני, רב מאוד ויתכן שאינו ניתן לגישור. יש לקוות, כי לכל הפחות, כל עוד נתונים אזרחי ישראל היהודים, לחסדי בתי הדין, יתרבו הדיינים, היושבים בתוך עמם ורגישים למצוקותיו.