חוק חינוך מיוחד מחייב את המדינה לספק חינוך מיוחד חינם לילדים בעלי צרכים מיוחדים. זאת באמצעות שילוב הילד במסגרת חינוך רגילה – המסגרת המשלבת, או על ידי חינוכו במסגרת ייעודית. כך או כך, מטרתו של החוק היא לפתח את כישוריו של הילד בעל הצרכים המיוחדים ולהקנות לו מיומנות במטרה להקל על שילובו בחברה ובמעגל העבודה בעתיד.

בשנת 2002 החוק תוקן ונקבע בו הסדר חדש בעניין המסגרת המשלבת. אולם, ההחלטה באשר לאילו שירותים מיוחדים יינתנו לכל ילד, נותרה לשיקול דעתה של הרשות המנהלית שהוסמכה לכך. יש לציין שההלכה המשפטית פירשה את החוק כמטיל על המדינה חובה לספק לילדים בעלי צרכים המיוחדים הלומדים במסגרת משלבת שירותים מינימאלים הדרושים לשילובם.

הרקע לעתירה

במקרה זה, הוגשה לבית המשפט עתירה נגד המדינה להשבת כספים אותם הוציאו העותרים על מנת לממן את עלויות החינוך של ילדיהם, שהיו בעלי צרכים מיוחדים. התביעה הוגשה על סך של 2,500,000 ₪ ולטענת העותרים, הם שילמו סכומים אלו לאורך כל שנות החינוך של ילדיהם. בסכומים אלו הם מימנו את הליווי החינוכי, טיפולים פרא רפואיים והעסקת אנשי מקצוע. אולם, לשיטתם, על המדינה הייתה חובה לממן עלויות אלו הן מכוח החוק והן מכוח הפסיקה. כמו כן, התובעים עתרו לפיצוי לא ממוני בגין השעות אותן נאלצו להפסיד עת השקיעו זמן בארגון השירותים עבור ילדיהם.

שילוב ילדים בעלי צרכים מיוחדים במערכת החינוך

בכתב התביעה נטען שככלל, במדינה שתי מסגרות טיפול לילדים בעלי צרכים מיוחדים. האחת היא בגנים ובתי ספר מיוחדים, המתוקצבים על ידי משרד החינוך. השנייה, בה העותרים בחרו, היא שילוב הילדים בעלי הצרכים המיוחדים בגנים ובתי ספר רגילים. לטענת העותרים, שהסתמכו על חוות דעתם של אנשי מקצוע, מסגרת זו הייתה עדיפה. אולם, היא הצריכה הכנה מקדימה ויומיומית ונוכחות סייעת אישית במוסד החינוכי, לצד טיפולים פרא רפואיים מעבר לשעות הגן והבית ספר.

לטענת העותרים, חוק חינוך מיוחד וחוק יסוד כבוד האדם וחירותו הקימו לילדיהם זכאות ללמוד במסגרת החינוכית הטובה ביותר, מבלי שהדבר יהווה נטל כספי על ההורים. בנוסף, מכוח החוק, הייתה להם זכות להשוואת תנאים מול הילדים שלמדו במסגרות חינוך מיוחדות, שממונו על ידי משרד החינוך. על כן, היה על המדינה לממן את עלויות חינוך הילדים במסגרת משלבת.

מנגד, הנתבעת טענה שהסמכות לקביעת היקף השירותים המשלבים, נתונה למשרד החינוך וכפופה למגבלות תקציביות. על כן, לא הייתה לה חובה לספק לילדי העותרים את כל השירותים אותם ביקשו. כמו כן, נטען שמשרד החינוך הפעיל שיקול דעת וקבע עבור כל אחד מילדי העותרים סל שירותים, בהתחשב במגבלות התקציב והנדרש. על כן, המדינה לא הפרה חובה כלשהי ולעותרים לא קמה עילת תביעה.

היקף החובה של המדינה

לאחר שמיעת טענות הצדדים, השופטת החליטה על דחיית התביעה. היא הדגישה שגם אם העותרים נאחזו בפרשנות שניתנה בבית המשפט העליון לחוק חינוך מיוחד, לפיה על המדינה הייתה חובה לספק שירותים מינימאליים לילדים בעלי צרכים מיוחדים, כתב התביעה עצמו לא חשף עילת תביעה. שכן, בכתב התביעה לא הובאו הוכחות וטענות לגבי היקף השירותים, מעבר לסכום הכולל בגינו נדרש פיצוי.

בנוסף, התביעה הוגשה שנים רבות לאחר שהעותרים מימנו מכיסם את השירותים. נוכח איחור זה, היה קושי להציג ראיה מקצועית באשר לצרכי הילדים אותה עת ולהעריך את עלותם. יש לציין שהנתבעת ביקשה אף היא לדחות את התביעה מחמת האיחור וטענה שהיה על העותרים לפנות בזמן אמת לועדה המקצועית שממונה על תקצוב הילדים הלומדים במסגרת משלבת. השופטת קיבלה טענה זו ולמעשה, העתירה נדחתה בשל היעדר עילה.

למעלה מן הצורך, השופטת דנה בעתירה לגופו של עניין ופסקה שעילות העותרים בנושא רשלנות, הפרת חובה חקוקה והפרת חובה מנהלית לא הוכחו. על כן, גם לו העתירה הייתה מגלה עילה, דינה היה להידחות. כאמור, בסופו של דבר, העתירה נדחתה.