מתי ניתן לקבל הקלטה כראיה?

ענייננו בתביעת תחלוף מכח סעיף 62 (א) לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981. מדובר בבקשה לקבל את קלטות השיחות שערך, על פי הנטען, נציג הנתבעת 2 עם הנתבע 1, הוא מבוטחהּ.

לטענת התובעת, היא שילמה תגמולי ביטוח למבוטחה, בגין נזקים שנגרמו לרכבו בתאונת דרכים בה היה מעורב עם הנתבע 1, מר מיכאל סימון. מר סימון היה מבוטח בתקופה הרלוונטית על ידי הנתבעת 2, AIG. לפיכך, הגישה התובעת תביעת תחלוף זו. הנתבע 1 הודה באחריותו לתאונה, אך טען כי הוא מבוטח, ולכן לדבריו - הכתובת לתביעה היא הנתבעת 2.

הצדדים טענו, מדוע על ביהמ"ש לקבל את ההקלטות או לדחות את הבקשה לקבלן.

החלטה:

1. ביהמ"ש קובע כי ההקלטה תהיה קבילה כראיה אם תעמוד ב-3 מבחנים: האחד, המבחן הטכני של מהימנות ואמינות סרט ההקלטה בתור שכזה; השני - המבחן המהותי, הבודק אם נתמלאו תנאי קבילותו של התוכן המוקלט על גבי הסרט; השלישי - המבחן הפורמלי, המכוון לבחון אם עומדת ההקלטה בתנאי הקבילות של חוק האזנת סתר.

במקרה דנן, התנאי השלישי אינו רלוונטי.

הקושי העיקרי הניצב לפני הנתבעת 2, הינו העדר מי מהדוברים הנטענים כעד במשפט.

איש, למעשה, אינו יכול להעיד כי השיחה שנשמעת בהקלטה, היא אכן בין מוקדן של הנתבעת 2, לבין הנתבע 1. זיהוי המדברים שקולותיהם נקלטו הוא תנאי לקבילותה של ההקלטה.

 
2. שנים שגופים רבים מקליטים שיחות טלפון עם לקוחות, ותנאי לקבלת ההקלטות הללו היא שאחד הדוברים לפחות הוא עד במשפט, או מתבצע זיהוי קולי של הדוברים.

 
3. לאור כל האמור לעיל, ולאור המבחנים שנקבעו וההגיון שמאחוריהם - לא ניתן יהיה להתבסס על ההקלטות, שכן אין כל עד שיוכל להעיד כי אכן הדוברים הם הנתבע 1 ועובד הנתבעת 2.

4. אין לקבל את ההקלטות שביקשה הנתבעת 2 להגיש, וכמובן שאין לקבל את התמליל (שהוא שיקוף של ההקלטה).