עבירת האינוס

עבירת האינוס כניסוחה בחוק העונשין, מהווה איסור פלילי חמור, הגורר עונש כבד: העונש המרבי על עבירת אינוס הינו שש-עשרה שנות מאסר, ועל אינוס בנסיבות מחמירות מאסר של עשרים שנים. קביעת עונשים כה חמורים מעידה, כי החברה רואה בעבירה זו פגיעה בחמורה ביותר בערך החברתי המוגן שהינו הסכמתה של האישה לקיום יחסי מין.

עבירת האינוס מוגדרת בחוק העונשין ברישא בה כך: " הבועל אישה שלא בהסכמתה החופשית"
ההבדל בין "מעשה מגונה" אשר העונש המרבי הנקוב לגביו בחוק הינו שבע שנים, לבין עבירת האינוס, הנחשבת לחמורה יותר ולפיכך העונש המרבי בגינה הינו שש-עשרה שנים, ובמקרים חמורים – עשרים שנה, הינו יסוד החדירה. כלומר, בלב ליבה של הגדרת האונס עומדת התפיסה הגברית של מין כמעשה חדירה, ובלשונו היבשה של החוק: "בועל- המחדיר איבר מאיברי הגוף או חפץ לאיבר המין של האישה".

עפ"י הגדרת החוק, כאמור, נשים הינן הנפגעות הבלעדיות מעבירת האונס- "הבועל אישה", זאת בניגוד למעשה סדום, המוגדר בחוק העונשין באופן שמתייחס לפגיעה מינית ב"אדם" - אישה או גבר.

עבירת האינוס מצריכה קיומן של שני יסודות משפטיים: הראשון, יסוד פיזי שהינו בעילה (חדירה), וכן שלא בהסכמתה החופשית של האישה. השני, יסוד נפשי, שהינו מודעות של הנאשם לאי הסכמתה של האישה לבעילתה.

מכאן, ששאלת קיומו של היסוד הנפשי לגבי מודעותו לאי הסכמתה של האישה לבעילתה עומדת במרכזו של משפט האונס.

בשורה של פסקי-דין עמד בית המשפט העליון על השינויים שחלו בתפיסת המחוקק בכל הנוגע לעבירת האינוס ועל הפרשנות המתחייבת משינויים אלה. בטרם תוקן, קבע סעיף החוק לגבי עבירת האונס בחוק העונשין הישראלי (שמקורו בפקודת החוק הפלילי, 1936) בזו הלשון:
"הבועל אישה, שאינה אשתו, נגד רצונה תוך שימוש בכוח או באיימו עליה במוות או בחבלת גוף קשה, או כשהיא בחוסר הכרה או במצב המונע את התנגדותה, דינו מאסר ארבע עשרה שנים".

מקורו של הביטוי "נגד רצונה" היה במשפט המקובל האנגלי, שבו נדרש כי מעשה הבעילה של אישה יהיה "AGAINST HER WILL". בהתאם להגדרה זו, דרשה ההלכה באותם ימים כי ברמה הראייתית יוכח שהאישה התנגדה למעשה האינוס ונתנה ביטוי חיצוני-פיזי לאי-הסכמתה. כך, למשל, נפסק כי כאשר קדמו ליחסי-המין קשרי ידידות, נדרש להוכיח "התנגדות ממשית ורצינית" או "התנגדות אמיתית וראויה לשמה" על-מנת להסיק כי האישה לא הסכימה לקיום יחסי-המין.

 

אמנם הפסיקה הכירה בקיומן של נסיבות שבהן בוצע מעשה אינוס, אף אם המתלוננת לא הרימה קול צעקה ולא נאבקה או זעקה לעזרה, אף-על-פי-כן היווה הדבר חריג לכלל שדרש התנגדות פיזית ברורה מצד האישה למעשה האינוס. במשך השנים התפתחה הפסיקה האנגלית והחלה להסתפק בבחינת קיומה של אי-הסכמה למגע המיני מצד המתלוננת בלי לדרוש הוכחת התנגדות פיזית דווקא. גישה זו הייתה לחלק מהמשפט המקובל.

 

חוק זה זנח את הביטוי ""AGAINST HER WILL וקבע כי די להוכיח שהאישה לא הסכימה ("DOES NOT CONSENT") למעשה המיני. בשנת 1994 תוקן החוק האנגלי פעם נוספת, כך שנוסח ההגדרה של עבירת האינוס באנגליה שונה כך שאין הכרח שהאישה תגלה סימני התנגדות פיזית למעשה האינוס, ודי להוכיח כי לא הסכימה לו.

 

שינוי דומה התרחש במשפט הישראלי. במסגרת תיקון בחוק העונשין, נזנח הביטוי "נגד רצונה", והוא הוחלף בביטוי "שלא בהסכמתה החופשית". בעוד שצמד המילים "נגד רצונה" השמיע, כמו מעצמו, דרישה לגילויה של התנגדות פיזית מצד האישה למעשה האישות, הרי הביטוי "שלא בהסכמתה החופשית" הדגיש את ההיבט הפנימי של רצון האישה (אף שברור כי על רצונה והסכמתה של האישה יש ללמוד על דרך גילויים חיצוניים) כתוצאה מזניחת היסוד של "נגד רצונה" נעלמה הדרישה הראייתית, כפי שקבעה ההלכה בעבר, שלפיה יש להוכיח התנגדות פיזית מצד קורבן העבירה.

 

בלשונו של השופט מ' חשין:"מתוך שהסכמתה (של האישה) אינה מובנת מאליה ואין היא כמו נתונה מראש. .. התנגדות למעשה האישות אינו יסוד יוצר בעבירה. אכן, גילוייה של אי-הסכמה יכולים שיבואו בהתנגדות - לעתים קרובות כך הוא - אך אין הכרח שכך יהיה, ואנו לא נעמוד על דרישת ההתנגדות".

כיום מוסכם על הכול כי די בשלילה מילולית גרידא כדי ללמד על אי-הסכמת האישה למגע. יתרה מזאת, במקרים מסוימים יש גם בהתנהגותה הפסיבית של האישה כדי להצביע על היעדר הסכמה מצדה למגע המיני, והכול בהתחשב בנסיבות האירוע זניחת דרישת ההתנגדות במשפט הישראלי מבטאת שינוי משמעותי בתפיסות התרבותיות והחברתיות בישראל. הוראת החוק בנוסחה כיום משקפת את ההכרה בזכות האישה לשלוט על גופה, והיא מבטאת את השאיפה להגן על אוטונומיית הרצון שלה. הדרישה להתנגדות פיזית שהייתה נהוגה בעבר הביאה לעולם המושגים המשפטי את התפיסה שלפיה האישה היא אובייקט מיני פסיבי, כך שניתן להניח שהיא מסכימה לקיום יחסים מיניים, ורק התנגדות פיזית ונמרצת מצדה יכולה לסתור חזקה זו. לעומת זאת ההנחה הגלומה בתיקון לחוק הינה כי חופש הבחירה של האישה ושליטתה על גופה מחייבים לראות במגע מיני שלא בהסכמתה - אינוס, אף אם האישה לא הביעה את אי-הסכמתה על דרך של התנגדות פיזית דווקא.

זאת ועוד, עם השנים גברה ההכרה כי המציאות מורכבת יותר מהתפיסה החברתית הדוגמאטית המניחה כיצד על אישה להתנהג בעקבות מעשה אינוס, וכי תיתכן קשת של תגובות ודרכי התמודדות מצד הקורבן למעשה האינוס. יש שאישה בוחרת בגישה של שכנוע ומבקשת להניא את האנס ממעשיו בדברים רוגעים. ויש שאישה נאבקת ומתנגדת בכוח למעשה האינוס. מנגד, יש מצבים שבהם האישה אינה מתנגדת בכוח ואינה צועקת לעזרה, בין היתר, נוכח פחד וחוסר אונים שבהם היא שרויה. לעתים מבכרת האישה שלא להתנגד פיזית עקב היות כוחה נחות ביחס לזה של הגבר וכן עקב כך שניסיון חייה לא הכשירה לחילופי מהלומות. במצבים כאלה דרישה מן האישה כי תתנגד בכוח על-מנת שנוכל לקבוע שנעשה בה מעשה אינוס, תוך התעלמות מכך שהביעה את חוסר הסכמתה למעשה המיני בדרכים אחרות, אינה ראויה.

על משמעות המונח "שלא בהסכמתה" החופשית עמד בית-משפט העליון באחד מפסקי הדין וקבע כי "היעדר ההסכמה החופשית של קורבן העבירה צריך להיות מוכח על ידי התביעה. יכול, כמובן, שהעובדה האמורה תעלה מן הדברים הנאמרים על ידי קורבן העבירה, מהתנהגותה או ממערכת הנסיבות הכללית הנפרשת בפני בית המשפט. הסכמה חופשית עולה מתוך מתן ביטוי להסכמה ולא די בהיעדר התנגדות, אם זה יכול להיות בנסיבות העניין תולדה של פחד, הלם או חוסר אונים אליו נקלעה האישה..."

ההתנגדות, כך נקבע, יכול שתתבטא במילים, ויכול שתתבטא בהתנהגות, שיש בה כדי להעביר מסר ברור של אי הסכמה.

במקרה אחר קבע כבוד השופט חשין כי על הגבר לבקש רשותה והסכמה של האישה, והאישה אין מוטל עליה כל נטל להתנגד, די לה שלא הסכימה, והגבר חייב להיסוג לאחור. משמע, די לה לאישה, בלשונו של השופט חשין: "שלא נתנה הסכמתה למעשה, והמעשה יהיה שלא בהסכמה..."

במקרה נוסף נקבע כי ייתכן ואי-ההסכמה לא תובע בצעקות, היאבקות וכו'. בוודאי אין מקום לתמיהה מדוע פלונית לא צעקה כאשר הנסיבות היו כאלה שהיא ראתה עצמה בסכנה לו הייתה מביעה התנגדות קולנית... יש אף שאישה נוקטת בשיטה של ניסיון שכנוע ומבקשת להניא את האנס ממעשיו בדברים רגועים. אין בכך, כמובן, כהוא זה, ממידת ההסכמה החופשית. כדי שתיאמן גרסתה, שמעשה בעילה שנעשה בה נעשה שלא בהסכמתה, אין אישה חייבת להראות כי מיצתה את כל האפשרויות הפיסיות של התנגדות לבעילה הבלתי רצויה לה, ודי לה שתראה, כי הבהירה את אי הסכמתה באופן שזו הגיעה לתודעתו של התוקף.

עודכן ב: 06/12/2016