אחת הסוגיות החשובות בעת שאדם נחקר בגין ביצוע עבירה כלשהי, בין אם הינו עצור ובין אם לאו, הינה סוגיית פרסום שמו. הדברים מקבלים משנה תוקף, בייחוד כאשר מדובר בחשודים נעדרי עבר פלילי, שכל אזכור שמם בהקשר לפרשה מסוימת יכול לגרום להם ולבני משפחתם נזק בלתי הפיך וזאת בהתחשב בסוג העבירה המיוחסת לחשוד והסלידה הציבורית כלפי סוג העבירה המיוחסת לחשוד.


האפשרות לאיסור פרסום נוגעת הן לחשודים בשלבי החקירה השונים והן לנאשמים לאחר שהוגש כתב האישום כנגדם. בשנים האחרונות, לאור ריבוי אמצעי התקשורת המקומיים ומספרם הרב של אתרי האינטרנט המסקרים אירועים חדשותיים, ישנו סיקור תקשורתי נרחב לכל אירוע בעל חשיבות ציבורית. מטרת החוק הינה למנוע מצב שבו שמו של אדם מתפרסם עוד בשלבים ההתחלתיים של החקירה, לפעמים בטרם גובשה אצל היחידה החוקרת ההחלטה בהקשר לאדם הנחקר שכן, פעמים רבות חקירות אלו מסתיימות בסופו של דבר בלא כלום.


האפשרות למנוע פרסום שמו של חשוד נובעת מכח סעיף 70 לחוק בתי המשפט, כאשר הוראת החוק הרלוונטית בכל הנוגע לפרסום שמות חשודים מצויה בסעיף ה1(1) לחוק. ההוראה קובעת כי בית המשפט רשאי לאסור פרסום שמו של חשוד שטרם הוגש כנגדו כתב אישום או פרט אחר מפרטי החקירה, אם ראה כי הדבר עלול לגרום לו נזק חמור וסבר כי יש להעדיף את מניעת הנזק על פני העניין הציבורי שבפרסום.


אולם, יש לזכור כי גם אם הורה ביהמ"ש על איסור פרסום שמו של החשוד, הרי שעם הגשת כתב האישום, ההוראה על איסור הפרסום בטלה ומבוטלת וזאת כל עוד בית המשפט לא הורה אחרת. אם כך, יש לזכור שעל החשוד, במידה ומיוצג על ידי עורך דין פלילי, לשוב ולבקש מעורך דינו שההחלטה על המשך איסור הפרסום תתחדש.


חשוב לזכור כי הקריטריונים למתן צו איסור פרסום לאחר הגשת כתב האישום, הינם מחמירים יותר, וביהמ"ש, בדרך כלל, ייטה שלא ליתן צו איסור פרסום לאחר הגשת כתב האישום, אלא אם קיימים נימוקים מיוחדים.


החובה ליידע את החשוד בדבר זכותו לאיסור פרסום שמו


הוראת החוק מטילה אחריות וקובעת שככל שמדובר בחשוד עצור שאינו מיוצג, חלה חובה על היחידה החוקרת ליידע את החשוד תוך 24 שעות מעת מעצרו או לפני שהובא בפני שופט, בדבר זכותו לבקש מביהמ"ש לאסור פרסום שמו. כמו כן, במידה והינו מעוניין בכך, על היחידה החוקרת לאפשר לחשוד להגיש בקשה בהתאם. משמעות הוראה זו הינה גם שככל שהחשוד מיוצג, הרי שעל עורך דינו להביא לידיעתו את האפשרות להגיש בקשה לאסור את פרסום שמו, לרבות כל פרט שיש בו בכדי לזהותו.


בנוסף לזאת, ככל הנוגע לחשוד שעדיין לא הוגש בעניינו כתב אישום, ועל מנת למנוע מצב בו שמו של חשוד מתפרסם עוד בטרם הספיק להגיש בקשה לאסור פרסום, קובע חוק בתי המשפט שחל איסור לפרסם את שמו, וזאת עד תום 48 שעות מהמועד שבו נחקר או שהיה עליו להתייצב לחקירה, או עד לסיומו של הדיון הראשון שיתקיים בעניינו.


מטרת הוראת זו הינה לאפשר לחשוד לפנות לביהמ"ש בבקשה לאסור את פרסום שמו או לבקש זאת במהלך הדיון שיתקיים בעניינו. לכלל זה נקבעו בחוק מספר חריגים אשר בהתקיימם ניתן לפרסם שמו של חשוד:


1. בית המשפט יכול לפרסם שמו של חשוד כבר בשלב הראשוני של החקירה, במידה ונקבע, לאחר מתן רשות לחשוד להביא את עמדתו שקיים אינטרס ציבורי בפרסום שמו.


2. במידה והיחידה החוקרת ביקשה לפרסם את שמו של החשוד, לצורך איתורו, לצורך איתור עד או עבריין נמלט או לשם הגנה על הציבור מפני עבריין מסוכן.


3. כאשר החשוד בעצמו, בכתב או באמצעות עורך דינו, ביקש לפרסם את שמו או הסכים לפרסום.


ביהמ"ש העליון בהחלטותיו הכיר בחשיבות מניעת פרסום שמו של אדם בייחוד כאשר מדובר בשלבים ראשונים של החקירה, וכאשר לא קיים כל צורך חקירתי בפרסום שמו של החשוד.


כך למשל, בבקשה שהוגשה בתיק תורג'מן נגד מדינה ישראל, נאמרו הדברים הבאים: "אכן, דימוי שלילי כי ידבק באדם, עלול הוא הדימוי ללוות אותו כל ימי חייו, ולמצער שנים רבות... פרסום עלול להביא "לשפיטה מוקדמת" בידי הציבור ועל דרך זו לגרוע מחזקת החפות החברתית... על כל אלה נזכור, כי מדברים אנו בשלב ראשוני של חקירה, וכי לעיתים אין בידי המשטרה אלא חומר דל של ראיות, וכי במקרים רבים אין חשודים מועמדים לדין בסופה של חקירה".


על החלטת בית המשפט באשר לאיסור פרסום שמו של חשוד או התרת פרסום שמו של חשוד קיימת זכות ערעור, אשר ניתן להגישה לבית המשפט המחוזי ותדון בפני דן יחיד. ברור כי במידה ובית משפט השלום התיר את פרסום שמו של החשוד יש לבקש עיכוב ביצוע על החלטה זו עד למועד שמיעת הערעור וההחלטה בערעור, וכך למנוע את האפשרות שבתקופת ההמתנה למועד הערעור ידלוף השם בתקשורת.


כיום עם ריבוי גופי התקשורת המסקרים אירועים חדשותיים, חשוב לזכור, ששימוש נכון בכלים שהוראות החוק מקנים לחשוד, יכולים למנוע מבוכה ועוגמת נפש רבה בהמשך. חשוב לזכור, שבמידה ושמו של החשוד דלף לתקשורת והופיע באינטרנט, הרי שהאזכור הזה, קרוב לוודאי יישאר תקופה רבת שנים במאגרי המידע שברשת האינטרנטית, ולא משנה אם בסופו של דבר הוברר כי לאדם לא היתה כל נגיעה בדבר שבגינו הוא נחשד.