איסור פרסום שמו וזהותו של חשוד

חוק בתי המשפט (נוסח משולב) תשמ"ד 1984 קובע את עקרון העל הקיים בניהול משפט והוא עקרון הפומביות וכל הוא קובע:
"בית משפט ידון בפומבי"
כאמור, עקרון על הוא כי ניהולו של משפט, של כל משפט, למעט חריגים, נעשה בפומבי, ופרסום ברבים של הנעשה והנשמע באולם בית המשפט אינו אלא נגזרת מאותה פומביות. בכפיפות ליכולתו הטכנית של אולם בית המשפט להכיל את קהל האנשים, זכאי כל אדם להיות נוכח לעת דיון באולם בית המשפט. ניתן לראות בפרסום הנעשה על מה שהתרחש באולם בית המשפט כהרחבה של האולם גם למי שלא נכח בגופו בדיון.
עקרון פומביות הדיון נועד לשם שקיפות ההליכים בבתי המשפט ושקיפות זו מבטיחה בקרה על הנעשה בבתי משפט, שם כידוע גוזרים את גורלם של אנשים הן בהיבטים ממוניים והן בדיני נפשות ממש.
עקרון פומביות הדיון קשור בזיקה ישירה לחופש הביטוי וחופש התקשורת כנגזרת של זכות הציבור לדעת, בהיותה של התקשורת שלוחתו של הציבור. עקרונות משפטיים אלו מאפשרים לכלל הציבור לדעת אם מתנהלים ההליכים המשפטיים באורח תקין.
ככל עקרון אחר במשפט, עקרון פומביות הדיון השיפוטי אף הוא כופף עצמו לסוגי חריגים שמשקלם בנסיבות מסוימות יכול שהיו כבדות ממשקלו.
חוק בתי המשפט מוסיף ומורה כך:
" בית משפט רשאי לאסור פרסום שמו של חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום או פרט אחר מפרטי החקירה, אם ראה כי הדבר עלול לגרום לחשוד נזק חמור ובית המשפט סבר כי יש להעדיף את מניעת הנזק על פני העניין הציבורי שבפרסום."
חשוד עפ"י החוק הוא מי שנפתחה כנגדו חקירה פלילית.
הנה אנו רואים כי מתקיימת התנגשות בין עקרונות וערכים שהם פומביות הדיון וחופש הפרסום מחד, וזכותו של החשוד כי בית המשפט יאסור את פרסום שמו וזהותו ברבים, דבר אשר וודאי יפגע בשמו הטוב ובכבודו של האדם.
נזכיר כי המדובר באיסור פרסום שמו של חשוד הנמצא בחקירה, עומדת לו חזקת החפות במלוא עוצמתה, שכן אף כתב אישום לא הוגש.
הוראת החוק קובעת כי על החשוד מוטל נטל ההוכחה לשכנע את בית המשפט כי חרף עוצמתו של אינטרס חופש הביטוי, בנסיבותיו של עניינו שלו, אין זה ראוי כי שמו יפורסם ברבים וזאת עקב "נזק חמור" העלול להיגרם לו, נזק אשר רב יותר מהפגיעה ב "עניין הציבורי" שיש בפרסום שמו וזהותו.
מהו אותו עניין ציבורי שבפרסום?
בית המשפט העליון אשר דן בסוגיה זו קבע כי:
" עניין ציבורי מיוחד יכול שיתעורר למשל בשל מהות המעשים שהחשוד נחשד בעשייתם או בשל זהותו של החשוד, ולעניין זה יש להבחין הבחן היטב בין פרסום שם שנועד להשביע רעבון של רכילות לבין פרסום שם שנועד להעמיד את הציבור על המשמר. כך למשל פרסום שמו של חשוד בביצוע עבירות מין עשוי להזהיר את הציבור להישמר לנפשו. דוגמה נוספת עשויה להימצא בפרסום שמו של איש ציבור, כך למשל איש ציבור שהעמיד עצמו לבחירה או למינוי לכהונה מסוימת, ופרסום שמו כחשוד עשוי להשפיע על קהל הבוחרים.
עניין ציבורי יכול שיתעורר אם יהא בו בפרסום כדי להביא לקידום החקירה ולגילוי האמת. כך למשל פרסום פרטי זהותו של חשוד בעבירות מין עשוי להביא לגילוי תקיפות מיניות נוספות של מתלוננות ולחיזוק הראיות בעבירות שנחשד בהן. הוא הדין במקרה שבו פרסום שכבר נעשה היה בו כדי להחשיד את הרבים, בייחוד אם אנשי ציבור הם. יש אינטרס ציבורי לנקות שמם של נקיים, שמא ייגרם להם נזק עקב אי-פרסום שמו של החשוד, לעתים נזק שלא יימחה במהרה."
מהו נכנס בגדר אותו "נזק חמור" העלול להיגרם לחשוד באם שמו וזהותו יפורסמו?
גם לכך התייחס בית המשפט העליון וכך קבע:
" שיקול ראש וראשון לקיומו של נזק חמור ייסוב את נסיבותיו האישיות והמשפחתיות המיוחדות של החשוד. מסגרת זו מסגרת רחבה היא, ויבואו בה אישיותו של החשוד, מצבו המשפחתי, מקום עבודתו ועוד. בהתפרסם שמו של חשוד ייגרם לו על הרוב נזק אישי, משפחתי ומקצועי, ואולם נאמנים לדבר-החוק לא נביא במניין שיקולינו, אלא נזק שניתן להגדירו נזק "חמור". כך למשל אפשר שהכף תיטה אל-עבר אי-פרסום, מקום שהחשוד סובל מבעיות נפשיות קשות ביותר. שיקול שלעניין הוא אם עבודתו של החשוד כרוכה במגע עם אנשים, שאם כן, עלול הפרסום לגרום לו נזק חמור. שיקול נוסף ייסוב את משפחתו של החשוד, למשל אם יש לו ילדים קטנים שהפרסום עלול לגרום להם נזק חמור בנסיבות העניין. שיקול נוסף הוא עברו של החשוד, שאם גורר הוא אחרי גוו עבר פלילי מכביד, יקשה עליו להצביע על נזק חמור שפרסום שמו יביא עליו. שיקול נוסף הוא סוג העבירה וחומרתה, וכבשיקולים אחרים יש בו בשיקול זה אף-הוא פנים לכאן ולכאן. "