בקשה לעיכוב ביצוע החלטה במסגרת תיק פירוק חברה

עו"ד גונן קסטנבאום

בתי המשפט פשר 002428/07בשא 14582/08בשא 2806/08
בית משפט מחוזי תל אביב-יפו
04/02/2009
כבוד השופטת ורדה אלשיך – סגנית נשיא

עו"ד שי מילוא
בתפקידו כמפרק סופר מרקט כפר-יונה בע"מ
בעניין
חסני מזון חינם פלוס בע"מ
דורון יצחקי
משה יצחקי
ע"י ב"כ עו"ד מרדכי סאסי
ובעניין:

הרוני יצחק
ע"י ב"כ עו"ד גונן קסטנבאום

ובעניין:
כונס הנכסים הרשמי
ע"י ב"כ עו"ד פני יעקובוביץ

החלטה
זוהי בקשת חברת מחסני מזון חינם פלוס בע"מ (להלן: "המבקשת") ומשה ודורון יצחקי (להלן: "המבקשים" או "יצחקי"), להורות על עיכוב ביצוע החלטתי מיום 9/7/08 במסגרת בש"א 2806/08, בה נקבע כי הסכם שנכרת בין המבקשת לבין חברת סופר מרקט כפר יונה בע"מ טרם פירוקה (להלן: "החברה") דינו בטלות, ולפיכך על המבקשת להשיב את כל אשר קיבלה במסגרת ההסכם לקופת הפירוק. עיכוב הביצוע מתבקש עד להכרעת בית המשפט העליון בערעור אשר הגישה המבקשת על החלטתי.

1. החלטתי מיום 9/7/08 ניתנה בעקבות בקשת בעל מניות החברה לשעבר, הרוני יצחק (להלן: "הרוני") להורות על בטלותו של הסכם המכר שבין החברה לבין המבקשת דנן, אשר במסגרתו הועבר מלוא תוכנה של החברה (לרבות מלאי, ציוד ועובדים) לידי המבקשת, בהיותו הסכם "מכר עצמי" (self dealing). במסגרת הבקשה טען הרוני כי ההסכם נכרת יום אחד בלבד טרם תום תקופת השכירות של החברה במקרקעין שהוא בעליהם, כאשר המבקשת (היא הרוכשת במסגרת ההסכם) מצויה בבעלותו של בנו של אחד מבעלי מניות החברה, דורון יצחקי (להלן: "דורון"), וכאשר תכלית ההסכם היא ריקון נכסי החברה והברחתם מידי נושיה (ובהם הרוני עצמו כבעל המקרקעין ומשכיר הנכס) לידי דורון ומשה יצחקי.

התקבלו תגובות המשיבים לבקשה – בהם המנהל המיוחד במסגרת הליכי הפירוק, עו"ד שי מילוא (להלן: "המנהל המיוחד"), בעלי המניות הנוספים שלמה אהרוני (להלן: "אהרוני") ומשה יצחקי (להלן: "משה"), ובעל המבקשת ומי ששימש כמנהלה של החברה שבפירוק, דורון יצחקי, כמו גם כונס הנכסים הרשמי. או אז, ניתנה החלטתי המפורטת ובה נקבע, בין היתר, כי:

"...הסכם המכר מהווה, על פניו, הסכם לריקון נכסים שנחתם על רקע הפסקת פעילותה של החברה שבפירוק, נחתם כאשר אותם צדדים ומקורביהם עומדים בו משני צידי המתרס, ורחוק מתקינות ומעמידה בדרישות הדין כרחוק מזרח ממערב".

בסיומה של ההחלטה נקבע כדלקמן:

"הסכם המכר מיום 21/10/07 נעשה בניגוד לדין, מהווה הברחת נכסים לכאורה בסמוך לקריסת החברה, ואי לכך דינו בטלות. לאור האמור לעיל, חבה הרוכשת, חברת מחסני מזון חינם פלוס בע"מ, להשיב את כל אשר קיבלו במסגרת המכר לקופת הפירוק; אם לא ניתן להשיבו בעין, תחוב הרוכשת במלוא ערכו וזאת בתוספת ריבית והצמדה כדין מיום כריתת ההסכם ועד ליום התשלום בפועל".

כמו כן, קבעתי כי המבקשת והמשיבים דורון ומשה יצחקי ישאו בהוצאות המבקש ובשכר טרחת עורך דינו, כמפורט במסגרת ההחלטה.
2. במסגרת בקשת עיכוב הביצוע טוענים המבקשים באריכות כנגד החלטתי. המבקשים טוענים כי ההסכם לא היה הסכם "מכר עצמי" ולא נועד להברחת נכסי החברה, כאשר במסגרתו נקבע שהמבקשת תשלם לספקים את מלוא התמורה בגין הסחורה השייכת להם. לטענת המבקשים, המלאי שרכשה המבקשת מהחברה כלל תניות שימור בעלות, ועל כן לא מדובר בנכס של החברה אלא של ספקיה, כאשר המבקשת פרעה את חובותיהם בעקבות ההסכם. עוד טוענים המבקשים כי הבקשה המקורית עסקה בענייני מקרקעין (כאשר הרוני ביקש, בין היתר, להשיב את המושכר לידיו) ומשכך לא היה מקום להורות, במסגרת אותה בקשה או במסגרת הליך הפירוק בכלל, על ביטול ההסכם, כאשר דינה של מחלוקת זו להתברר בהליך אזרחי.

לטענת המבקשים, יש מקום להורות על עיכוב ביצוע בנסיבות אלו, בהתאם לתקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי. זאת, כאשר לטענתם סיכויי הערעור טובים, באשר לא ניתן משקל ראוי לטענותיהם בדבר תנית שימור הבעלות, וכאשר מאזן הנוחות פועל לטובת המבקשת. זה המקום לציין כי רוב רובה של בקשת עיכוב הביצוע (המשתרעת על פני 24 עמודים!!!) מוקדש לניתוח סיכויי הערעור ולתקיפת החלטתי, ורק חלקה הקטן מוקדש לשאלת מאזן הנוחות ולהלכות הנוגעות לעניין זה, כאשר מדובר בפסק דין כספי, ועל כך אעמוד בהמשך.
3. המשיבים – המנהל המיוחד, בעל המניות אהרוני ובעל המניות הרוני (הוא המבקש יוזם ההליך בבש"א 2806/08) – מתנגדים כולם לבקשה. כמו כן, כונס הנכסים הרשמי מתנגד אף הוא לבקשה. המשיבים טוענים, כל אחד בדרכו ובסגנונו, כי אין מקום לעיכוב ביצוע, כיוון שמדובר בפסק דין כספי במהותו, אשר תוצאתו הינה חיובם של המבקשים בהשבת נכסי החברה, או בהשבת שוויים הכספי של הנכסים ככל שהשבה בעין איננה אפשרית. המשיבים מסתמכים על הפסיקה המבוססת בסוגיה זו, אשר מצמצמת את סעד עיכוב הביצוע כאשר מדובר בפסקי דין כספיים.

עד כאן טענות הצדדים ולהלן החלטתי;

4. העיקרון הבסיסי בסדר הדין האזרחי הינו כי הגשת ערעור על החלטה (או פסק דין) אינה מעכבת את ביצועה (תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי). כמו כן, קובעות התקנות חריג לעיקרון האמור ומאפשרות לבית המשפט ליתן צו עיכוב ביצוע עד להכרעה בערעור שהוגש (תקנות 467-468). הלכה מושרשת בשורה ארוכה של פסקי דין כי עיכוב ביצוע יינתן, כחריג, רק כאשר מתקיימים שני תנאים מצטברים אשר על בית המשפט לשקול:

א. סיכויי ההצלחה בערעור;

ב . מאזן הנוחות פועל לטובת מבקש העיכוב, דהיינו אם יזכה המערער בערעורו, יהא זה קשה ביותר או בלתי אפשרי להשיב את המצב לקדמותו אם לא יעוכב ביצועו של פסק הדין;

(ראו א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שמינית), עמ' 621-624 והאסמכתאות המאוזכרות שם).

כמו כן, הפסיקה קבעה כי כעניין שבשגרה לא יינתן צו עיכוב ביצוע לפסקי דין כספיים. מאחורי קביעה זו עומד רציונאל של יעילות דיונית, לפיו לא יעוכב פסק דין רק לשם "דחיית הקץ", דהיינו דחיית מועד התשלום, וכי קושי לשאת בתשלום החוב אינו מהווה שיקול לעיכוב הביצוע. כמו כן, ההנחה הינה כי מה ששולם ניתן יהיה להשיב, במידה והמערער יזכה בערעורו.

בית המשפט העליון התייחס לסוגיית עיכוב ביצועו של פסק דין כספי לאחרונה במסגרת ע"א 4381/08 קופת חולים כללית נ' מוסקוביץ (מפי כב' השופט דנציגר, טרם פורסם) וציין כי:

"הלכה ידועה ומושרשת היטב היא כי פסק דין כספי יבוצע באופן מיידי, למעט בנסיבות חריגות בהן סיכויי הערעור הם טובים ומאזן הנוחות פועל לטובתו של מבקש העיכוב, במובן זה שקיים חשש ממשי כי במידה שיתקבל הערעור, לא ניתן יהיה להחזיר את המצב לקדמותו...לפיכך, עיכוב ביצוע של פסק דין כספי יינתן רק מקום בו קיים חשש ממשי כאמור, כאשר נוסף על החשש הממשי, סיכויי הערעור הם טובים". (ההדגשות הוספו, ו.א.).

5. המבקשים, ואף חלק מן המשיבים, הפליגו והרחיבו בעניין סיכויי הערעור, תוך בחינת הטענות בנוגע לתנית שימור הבעלות שהעלו המבקשים. אלא שבכל הכבוד, פטורה אני מלבחון טענות אלו לעומקן. זאת כיוון שבנסיבות דנן לא מתקיים התנאי הנוגע למאזן הנוחות, כאשר ספק אם קיים חשש ממשי שלא ניתן יהיה להחזיר את המצב לקדמותו, ומשכך אין מקום כלל וכלל לבחון את סיכויי הערעור.
אבהיר דבריי; כאמור לעיל, ההלכה בכל הנוגע לעיכוב ביצוע ככלל, ובנוגע לעיכוב ביצוע של פסק דין כספי בפרט, הינה כי אין מעכבים ביצועו של פסק דין, אלא במקרים חריגים בהם מתקיימים שני תנאים מצטברים: סיכויי הערעור טובים ומאזן הנוחות נוטה לטובת מבקש העיכוב. פירושו של דבר, כי ככל שאחד התנאים איננו מתקיים כלל, אין צורך לבחון לגופו את התנאי השני. זאת, בניגוד למקרים בהם שני התנאים מתקיימים (דהיינו יש סיכוי כלשהו שהערעור יתקבל וכמו כן קיים חשש כלשהו שלא ניתן יהיה להחזיר את המצב לקדמותו), אולם משקלם שונה. במקרים אלו, יש מקום להפעיל את כלל "מקבילית הכוחות" הדורש כי ככל שמפחיתים ממשקלו של תנאי אחד, יש להגביר את משקלו של התנאי השני. לא כך במקרה דנן.

6. בהחלטתי קבעתי כי העברת תוכנה של החברה (ובו מלאי, ציוד ועובדים) לידי המבקשת הינה בטלה, וכי על המבקשת להשיב לידי החברה, באמצעות המנהל המיוחד, את הנכסים שהועברו, וככל שהמבקשת אינה מסוגלת לבצע את ההשבה בעין, עליה להשיבה את שווי הנכסים בכסף. משמעותה הפרקטית של החלטתי הינה כי המבקשת נדרשת להעביר נכסים או כספים לידי המנהל המיוחד, אשר יפקידם בקופת הפירוק.

בנסיבות אלו, נראה שלא קיים חשש כלשהו (וודאי שלא חשש ממשי) כי במידה ויזכו המבקשים בערעורם לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו. זאת, כאשר הכספים יופקדו בקופת הפירוק, וכל הוצאה של הכספים מהקופה (כגון לשם תשלום הוצאות פירוק או לשם חלוקת דיבידנד לנושי החברה) מותנית בלאו הכי בהגשת בקשה למתן הוראות לבית המשפט. הנה כי כן, במובן מסוים נראה כי כספי ההשבה בטוחים יותר בנסיבות אלה (כאשר המשיב שהכספים יושבו אליו הוא בעל תפקיד במסגרת הליכי פירוק) מאשר במידה והמשיבים היו סולבנטיים (ולכאורה רשאים להוציא את הכספים בכל עת מבלי לבקש את אישורו של בית המשפט).

7. המבקשים טוענים כי במידה והחלטתי תבוצע בטרם יידון הערעור, ייגרם להם נזק בלתי הפיך, באשר מדובר בסכומי כסף נכבדים, אשר עלולים למוטט את המבקשים כלכלית. ראשית, אציין כי טענה זו נטענה במידה רבה בעלמא, ומבלי שהוצגו אסמכתאות כלשהן לביסוסה. שנית, אף לגופה של טענה ספק אם יש בטענה זו כדי להצדיק עיכוב ביצוע. בעניין זה אף קבע בית המשפט העליון בעבר (בש"א 3158/91 שרון נ' קומפני פריזיין דה פרטיסיפסיון, פ"ד מה(5) 499) כי למרות שביצוע פסק הדין יגרור הליכי מימוש נכסים (ובהם נכסים מיוחדים כגון תמונות יקרות ערך) שלא ניתן יהיה להחזירם באם הערעור יצלח, הרי שאין לעכב את הביצוע. דברים אלו יפים לענייננו, על אחת כמה וכמה כאשר הטענות בדבר נזק בלתי הפיך שייגרם למבקשים נטענו, כאמור, בעלמא.

8. כאמור, באתי לכדי מסקנה כי בנסיבות העניין לא מתקיים התנאי, בדבר חשש ממשי שלא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו אם יתקבל הערעור בעתיד. לפיכך, מתייתרת בחינת טענותיהם של המבקשים בדבר סיכויי הערעור (בהן הטענות בדבר תניית שימור הבעלות). בשולי הדברים ולמעלה מן הצורך אציין, כי לא מצאתי בטענות אלו ביסוס לטענת המבקשים כי סיכויי הערעור טובים.
אשר על כן, לאור האמור לעיל, דין בקשת עיכוב הביצוע להידחות.

ניתנה היום, י' בשבט, תשס"ט (4 בפברואר 2009), בהעדר הצדדים
ורדה אלשיך, שופטת
סגנית נשיא