הבטחת-נישואין במשפט הישראלי:

על פי המשפט הישראלי קיימת אפשרות לתבוע פיצויים מכוח עילה חוזית המוגדרת כהפרת הבטחת נישואין, גם בין פנויים וגם בין בני זוג שאחד מהם או שניהם נשואים לאחרים.

שורשיה של תביעה זו במשפט המקובל האנגלי, והיא נעוצה בטעם כי הפרת ההבטחה להינשא עלולה לגרום נזק לצד האחר וכן גוררת לעיתים הסתמכות ותוכניות שונות להגשמתה, כאשר תוכנית הנישואין עשויה אף להשליך על תוכניות אחרות של בני הזוג ולהביא לשינוי מצבם לרעה בהיבטים שונים. הטענה היא כי יש לקבל פיצוי על נזק מסוג זה.


עילה זו שנויה במחלוקת, בעיקר מאחר והיא נתפסת כניסיון לכפות את דיני החוזים על סיטואציה שספק אם הם ערוכים לטפל בה. לפיכך, יש הקוראים לביטול עילה זו, או לחילופין להגבילה באמצעות חקיקה.

 

פסיקת בתי המשפט

בתי המשפט נהגו לקבל תביעות מסוג זה ולפסוק פיצויים בגין עילה זו, בעיקר בנסיבות בהן היתה אינדיקציה ממשית ברורה וחיצונית לקיומה של הבטחה כגון דא, כמו: מקרים בהם קבעו הצדדים תאריך ברור לחתונה, נרשמו ברבנות, חילקו הזמנות ועשו הסידורים הדרושים (בחלק מהמקרים האירוע עצמו התקיים, ואחד הצדדים בחר שלא להופיע אליו) או במקרים בהם הקשר בין הצדדים הוביל להריון ולעתים אף ללידה.

קביעה עקרונית בס"ד פלונית


בפס"ד פלונית נקבעו העקרונות לבחינת תביעות מסוג זה.

מדברי כב’ הנשיא (בדימוס) ברק בעמ’ 220 לפסק הדין:

"המשפט הישראלי קובע אפוא כי "ההבטחה לנישואין היא...בשיטתנו המשפטית, חוזה מחייב" (השופטת שטרסברג כהן בע"א 5587 נחמני נ’ נחמני (9) בעמ’ 508).

עקרונית, אין דבר בהסכמים להינשא, ככאלה, המונע החלתם של דיני החוזים על היחסים בין בני הזוג, עם זאת החוזה נוצר אם הצדדים התכוונו ליצור ביניהם יחס משפטי מחייב. השאלה אם בני הזוג ראו עצמם כבולים מבחינה משפטית, או שמא ההתחייבות ביניהם היא אך במישור החברתי או המוסרי, היא שאלה שצריכה על פי נסיבותיו של כל מקרה. יש לבחון, בין היתר, את התנהגות הצדדים, את טיב הקשר ואת תוכנן של ההבטחות. כמובן הסתמכות מצד מקבל ההבטחה ושינוי מצבו לרעה עשויים להיות אינדיקציה בדבר כניסה לתחום החוזי..."

ומדבריה של השופטת פרוקצ’יה בעמ’ 236 לפסק הדין:

"תנאי לביסוס עילה של הפרת הבטחת נישואין בקיומה של הבטחה מחייבת מבחינת דיני החוזים, תנאי זה מחייב הבחנה בין הבטחה המעידה על מסוימות ועל גמירת דעתו של המציע כדי אפשרות קיבולה של ההצעה, כאשר הקיבול עשוי להינתן בין על דרך אמירה ובין על דרך התנהגות (סעיפים 1,2,5 ו-6 לחוק החוזים), במערכת סבוכה ומורכבת של יחסים של בני זוג המקיימים מערכת קשרים אינטימית, לא כל אמירה או הבעת תקווה או כוונה הצופות פני עתיד שקולות כהבטחת נישואין, ולא כל התנהגות המצביעה על רצון להמשכיות הקשר ועל ציפייה להתמיד בו לטווח עתידי שקולה כמחויבות לנישואין.

 

בצד הערך החברתי המבקש לפצות את מי שנפגע עקב הסתמכות על הבטחת נישואין שהופרה, עומד ערך החופש והאוטונומיה האישית של האדם לבחור את בן זוגו ולקיים מערכות יחסים בין אישיות ובין זוגיות בעולם חברתי שיש בו פתיחות, חופשיות, ללא כפיה וללא התערבות המשפט.

 

התערבות המשפט מתרחשת רק מקום שהנסיבות מצביעות בבירור על קיומה של מחויבות ממשית לקשר זוגי קבוע החורגת מגדר ציפייה או הבעת רצון או כוונה לכך גרידא. הקושי האמיתי המאפיין את הסוגיה שאנו עוסקים בה הוא באיתורו של קו הגבול בין הבעת כוונה, רצון או ציפייה לבין הבטחה מחייבת במשפט. גבול זה עשוי להיות דק כחוט השערה."

ובעמוד 238 לפסק הדין:

"יש לבחון אפוא את כלל הנסיבות האופפות את מערכת היחסים הבין זוגית כדי להסיק את דבר קיומה של הבטחה מחייבת מתוך כלל הנסיבות, ולאור החשש המובנה מפני תביעות בלתי מבוססות בתחום הקשור לחיי הרגש והאינטימיות של האדם, שהוא מטבעו רווי יצרים, נראה כי נדרש נטל שכנוע כבד על התובע לצורך הוכחת קיומה של הבטחת נישואין שהופרה, כנגזר מטיבו וממורכבותו של העניין.

 

הגבול המפריד בין קשר זוגי הדוק אך נטול מחויבות של ממש, לבין התנהגות היוצרת הבטחה מחייבת לנישואין הוא לעיתים מטושטש, ולפיכך נדרשת זהירות מיוחדת בטרם תוכר עילת תביעה חוזית בגין הפרת הבטחת נישואין. זהירות זו מחייבת הצבת רף הוכחה גבוה ובעל משקל מיוחד להוכחת הבטחה מחייבת, כנדרש בהתאם לאופי העניין. "

 

לסיכום

על הבטחת נישואין להיות מוכחת ומעוגנת בראיות, הן ממערכת היחסים הפנימית בין הצדדים והן בראיות חיצוניות. כן ניתן לומר כי לאור אופייה ומורכבותה של עילה זו, והמשמעות החברתית הרחבה של תביעה מסוג זה על היבטיה, נטל השכנוע המוטל על התובע בה הינו נטל כבד ולא מבוטל-עליו להוכיח כי ההבטחה חרגה מאמירה בין בני זוג והינה אמירה מחייבת, בעלת השלכות, אשר אחד מהצדדים לכל הפחות הסתמך עליה, וגם כי נגרם לו נזק עקב הפרתה.