הגנה לעובדים מפני פיטורי צמצום בשל קשיים כלכליים

בית הדין הארצי לעבודה, בהרכב בראשות הנשיא (בדימוס) סטיב אדלר, פסק כי פיטורי עובדים שפנו לארגון העובדים היציג של מפעל, בבקשה שלא לייצגם בכל הקשור למהלכי צמצום, לא היה נגוע באפליה פסולה. בית הדין האזורי שדן בעניין קבע כי הפיטורים עמדו בניגוד לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה, תשמ"ח – 1988, אך שופטי בית הדין הארצי הפכו קביעה זו.

יש לכם שאלה?

פורום חוזה עבודה

פורום זכויות מעסיקים

פורום פיצויי פיטורים

פורום בית דין לעבודה

פורום שוויון הזדמנויות בעבודה

במקרה זה, המערערת הייתה חברה שעסקה בעיבודי מוצרי עץ. החברה העסיקה כ–250 עובדים. בשנת 2003, החברה נקלעה לקשיים כלכלים ורשמה הפסדים של כ-8 מיליון ₪. הפסדים אלה נגרמו לחברה בשל תחרות עם מוצרים שמקורם היה במזרח הרחוק ועלותם הייתה נמוכה יותר. הנהלת החברה הודיעה להסתדרות הכללית החדשה, שהייתה ארגון העובדים היציג במפעל, על כוונתה לבצע מהלך של פיטורי צמצום. להודעה צורפה רשימה של 59 עובדים אשר היו מועמדים לפיטורים. במקביל, הנהלת החברה שלחה הודעה אישית לכל עובד מהרשימה בדבר כוונתה. ההודעות נעשו בהתאם להוראות הסכם העבודה הקיבוצי הכללי שחל על היחסים בין הצדדים.

עם משלוח ההודעות האמורות, הנהלת המפעל החליטה על הוצאתם לחופשה של חלק מהמועמדים לפיטורים. ההסתדרות לא השיגה על הרשימה ולפיכך פיטורי 41 מהעובדים שברשימה נכנסו לתוקפם מספר ימים לאחר ההודעה הראשונה. המשיבים בהליך זה היו חלק מהעובדים המפוטרים. המשיבים שכרו את שירותיו של עורך דין אשר ניהל עבורם את המשא ומתן בעניין הפיטורים וביקשו מההסתדרות לא להיות מיוצגים על ידה בהליך זה.

במקביל, ההסתדרות פנתה לבית הדין האזורי בנצרת ונחתם הסכם קיבוצי מיוחד במסגרתו נקבע כי העובדים שפוטרו זכאים למענק פרישה מיוחד. כמו כן, צומצם היקף הפיטורים ונקבע כי הוראות ההסכם לא חלו על העובדים אשר יוצגו על ידי עורך הדין החיצוני. אז, פנו העובדים לבית הדין האזורי בנצרת בתביעה למתן סעדים זמניים כנגד הפסקת העסקתם בחברה. הם טענו כי הפיטורים נעשו תוך הפליה מחמת גילם, בחוסר תום לב ותוך הפרת זכות השימוע.

החלטת בית הדין האזורי

בית הדין קיבל באופן חלקי את התביעה וקבע כי פיטורי העובדים ואי הכללתם בתנאים שנקבעו בהסכם הקיבוצי המיוחד היוו אפליה פסולה. עם זאת, נקבע כי העובדים לא היו זכאים לשוב לעבודתם אך נפסקו להם פיצויים. כנגד פסק דין זה הוגשו שני ערעורים. האחד הוגש על ידי החברה וסב על קביעות בית הדין האזורי בעניין אפליית העובדים בהליך הפיטורים וגובה הפיצוי הכספי. הערעור השני הוגש על ידי העובדים בשל אי מתן סעד של השבה לעבודה וכנגד גובה הפיצוי שנפסק.

טענות הצדדים

העובדים טענו כי משעה שנמצא כי הפיטורים נעשו תוך פגיעה בזכות ההתארגנות, היה מקום להורות על השבתם לעבודה או לפסוק להם פיצוי משמעותי יותר. מנגד, החברה טענה כי קבוצת העובדים בחרה מיוזמתה להתנתק מההליך הקיבוצי שהסדיר את פיטורי הצמצום במפעל. למרות זאת, טענה החברה, קבוצת העובדים הנ"ל "קיבלה פיצוי גבוה ובכך זכתה ליחס מועדף בהשוואה לעובדים שהיו מאורגנים תחת ההסתדרות".

דיון והכרעה

השופטים, בראשות הנשיא אדלר, קבעו כי פיטורי הצמצום במקרה דנן נעשו בהתאם לפרוצדורה שנקבעה לכך בהסכם הקיבוצי הכללי שחל בענף ועל הצדדים. נטען כי קומץ מעובדי החברה הם שבחרו שלא לחסות בצל ההגנה הקיבוצית שעמדה לכלל עובדי המפעל בשלב הקולקטיבי של פיטורי הצמצום. צעד זה, נקבע, לא הפך את האחרונים למוגנים מפני הפיטורים. להפך, ההחלטה על פיטורי צמצום נבעה משיקולים כלכלים לגיטימיים ובהיעדר הגנה של ארגון עובדים יציג, העובדים הפכו לחשופים יותר.

משכך, נקבע כי לא היה מקום להניח כי הארגון פעל לשם הוצאת קבוצת עובדים זו מרשימת המועמדים לפיטורים. עם זאת, לא היה ניתן לומר כי פיטורי העובדים משיקולים כלכלים היה נגועים באפליה פסולה או שנעשו תוך פגיעה בזכותם של העובדים שלא להצטרף לארגון, כפי שקבע בית הדין האזורי.

בפסק הדין נכתב כי לאור זאת גם לא היה מקום לפסוק להם פיצוי בשל פיטוריהם. עם זאת, נקבע כי ההסכם הקיבוצי המיוחד בו נקבעו זכויות פרישה מיוחדות לעובדים שפוטרו חל גם על קבוצת העובדים שלא הייתה מיוצגת על ידי ההסתדרות. כלומר, הם היו זכאים לתשלום המענק המיוחד מכוחו של ההסכם. בסופו של דבר, ערעור החברה והעובדים התקבל באופן חלקי. פסק דינו של בית הדין האזורי בוטל בכל מה שנגע לפסיקת פיצוי למפוטרים, אך נקבע כי הם היו זכאים למענק פרישה מיוחד עליו הוסכם בהסכם הקיבוצי המיוחד.