מקרה זה ארע לפני כמה שנים אבל תקף גם כיום כי החוק לא תוקן.

 

 

פלוני הואשם בתקיפת שוטר במילוי תפקידו, שזו עבירה חמורה המחייבת עונש של מאסר בפועל. כתב האישום אמר שהשוטר הגיע לביתו של האיש כדי לעצור את בנו מאחר שהיה בידו צו הבאה של בית הדין הרבני. הבן לא היה בבית והאיש סרב לפתוח את הדלת. ואז, השוטר ניסה לפרוץ את הדלת, והאיש התנגד בכוח ואף היכה את השוטר בעזרת קב הליכה. ועל כך, כאמור, הוא הועמד לדין.

 

 

בישיבה הראשונה בבית המשפט טענתי שלכל אדם זכות להתנגד למעשה לא חוקי של שוטר, ואם שוטר פורץ בכוח לדירתי – מותר לי להשתמש בכוח סביר כדי למנוע את הפריצה. השופט גיחך ושאל אותי אם אני מכיר את פקודת סדר הפלילי (מעצר וחיפוש). בערך, עניתי לו. אז בא נביט בה ביחד, אמר הוא, והמשיך לגחך, הנה, סעיף 45 קובע שאם ניתן צו הבאה ע"י בית המשפט, מותר למבצע הצו להשתמש בכוח בכדי למלא אותו אם בעל המקום לא מאפשר כניסה.

 

 

אבל כאן הצו ניתן ע"י בית הדין הרבני ולא ע"י בית המשפט, עניתי לו.

 

מה ההבדל, שאל הוא.

 

 

יש חוק מיוחד לגבי בית הדין הרבני, הקובע שלבית הדין הרבני מותר להוציא צווים לרבות צווי מעצר והבאה, בדיוק כמו שניתן להוציא לפי פקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) וזה חוק בתי הדין הרבני (כפיית ציות ודרכי דיון). אבל בהבדל אחד והוא, שלפי סעיף 4 ניתן להוציא צווים אלו, אולם לא כתוב שלשוטר יש סמכות להשתמש בכוח כדי להפעיל את צו ההבאה. שני החוקים די זהים באפשרות להוציא צווי מעצר וצווי הבאה, מלבד הבדל זה שצו הבאה של בית הדין הרבני לא מאפשר כניסה בכוח לבתים.

 

 השופט נתן לתביעה 30 יום בכדי להשיב על הטענה האמורה.

 

כשבאתי לדיון הבא אחרי 30 יום התביעה לא הגיעה. היא מחקה את כתב האישום.