עו"ד עמיר גשרי -

 

בנושא אחד - שאינו קשור להערכת הנתונים העובדתיים אלא לאופן עיבודם - אציע לקבל את הערעור.

 

בגין הפסדי שכר בעבר (מיום התאונה ועד מתן פסק הדין) נפסקו למערערת 355,200 ₪ שישאו ריבית והצמדה מיום 1.1.2003 ועד יום מתן פסק הדין. בעניין זה סבורני, כי הדין עם המערערת, וככל שאכן בניכוי התשלומים התכופים חושבו ריבית והצמדה מיום התשלום - ולא מצאנו בפי המשיבות התייחסות לעניין זה - כך יש לשערך את הפסד ההשתכרות.

 

למעשה, אף המשיבות לא טענו אחרת - אם כי דומה, בעניין זה ובאחרים, כי שני הצדדים לא טרחו איש איש להתייחס לכל הטענות שהעלה הצד שכנגד. מבחינה משפטית, יש להחיל דין אחד על תקבולי והפסדי העבר (ע"א 6129/04 טרטמן נ’ "הכשרת הישוב" חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם); ע"א 6425/03 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ’ ורנבסקי (לא פורסם); ע"א 6058/06 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ’ אייקין (לא פורסם)), שכן רק עיבוד הנתונים באופן זהה מאפשר ניכוי וקיזוז סכומים נכון ליום מתן פסק הדין.

פסק דין שניתן ביום 9/12/09 על ידי בית המשפט העליון דחה את רוב טענות הצדדים בית המשפט חזר על ההלכה כי אין ערכאת הערעור מתערבת בסכומים הפיצויים אלא אם נפלה טעות גסה .

לנושא העזרה הבחין בית המשפט בין נפגע קוודרופלג כבתיק אקסלרוד לבין נפגע אשר מרותק אמנם לכסא גלגלים אך עדיין מתפקד ואף יכול לעבוד בעבודה בישיבה .

לנפגעת בתיק נפסק כ 8500 ש"ח לחודש בגיו הסיוע שנלקח בפועל .

בנושא ניכויי המל"ל ניכרה מגמה של רצון להתערב בהלכה אשר מתירה ניכוי גם בשנים שלאחר מות המנוח בהתאם לקביעת קיצור תוחלת החים שלו , אם כי , במקרה הספציפי בתיק זה הוחלט שלא להתערב בפסק הדין . להלן חלק מההחלטות .

אשר להסכם המזכה את המערערת בשעות סיעוד על חשבון קופת החולים. בית המשפט קמא קבע, כי אינו חל בנסיבות ("מכאן שלכאורה אין התובעת זכאית לטיפול הסיעודי מהשלב בו התייצב מצבה"; עמ’ 6), ועל כן לא ניכה בית המשפט קמא מן הפיצוי בראש זה. אין בידינו ראיות להתערב בקביעה זו. אל מול נוסח ההסכם שצורף לסיכומי המשיבות, עומד מוצג מע/6 (מכתב קופת חולים מכבי מיום 21.5.2000) התומך לכאורה בעמדת המערערת - ודומה איפוא כי בנסיבות לא עמדו המשיבות בנטל המוטל על המבקש לשנ גם בעניין זה אציע שלא להיעתר לשני הערעורים.

 

העיקרון המנחה בפיצוי נזיקי הוא השבת המצב לקדמותו (ע"א 2934/93 סורוקה נ’ הבאבו, פ"ד נ(1) 675; ע"א 9474/03 יורם גדיש תשתית ובנייה (1992) בע"מ נ’ בהג’את (לא פורסם)). מסיבה זו, על הפיצוי לשפות את המערערת אך בגין אותן הוצאות שנוספו לה בגין האירוע הנזיקי.

 

לשון אחר, לאחר שבית המשפט אומד את סכום ההוצאות שהוצאו ושיוצאו בגין ניידות, עליו להפחית אותם סכומים שהיה הניזוק מוציא ממילא. כך לגבי הוצאות רכישת הרכב (ע"א 1249/04 רבאח נ’ רבאח (לא פורסם) פסקה י"ג), וכך לגבי ההוצאות השוטפות (ע"א 3263/96 קופת חולים הכללית נ’ שבודי, פ"ד נב(3) 817, 831; ע"א 61/89 מדינת ישראל נ’ אייגר, פ"ד מה(1) 580, 595). במקרה שלפנינו, אף אם נניח, כי מספר הקילומטרים החודשי נפסק על הצד הנמוך - ובהתחשב בריחוק מבאר שבע (25 קילומטרים בלבד) אינני סבור כך - דומה, כי לא ניתן מלוא המשקל להוצאות שהוציאה המערערת עובר לתאונה (ראו גם סעיף 6ב(ג) לסיכומיה (עמ’ 2) בעניין כושר ההשתכרות עובר לתאונה).

 

ומנגד, אין חולק כי לנכה הנעזר בכסא גלגלים הוצאות ניידות גדולות משל אדם בריא. בנסיבות אין מקום להתערב בהכרעת בית המשפט קמא.

בית המשפט קמא הפחית מסכום הפיצוי את תשלומי המוסד לביטוח לאומי שהמערערת קיבלה ועתידה לקבל.

 

בעשותו כן, נוכו התשלומים מבלי להביא בחשבון את הקביעה לגבי קיצור תוחלת חייה של המערערת ב-15% (ע"א 6935/99 קרנית נ’ אבו סרייה, פ"ד נה(3) 599). לשיטת המערערת, יש להפחית את סך תשלומי המוסד לביטוח לאומי המנוכים מהפיצוי, ב-15% המשקפים את קיצור תוחלת חייה (שנים בהן לא תקבל תשלומים מהמוסד לביטוח לאומי). לשיטתה, מסכום הפיצוי מנוכה סכום העולה על הסכום שתקבל בפועל מהמוסד לביטוח לאומי.

 

בהינתן תחשיב זה עותרת המערערת לבטל את הלכת אבו סרייה, ולהורות על התחשבות בקביעות בית המשפט לגבי קיצור תוחלת חיים.

כ"ו. גם בעניין זה אציע לחברי שלא להיעתר לערעור. אכן, הלכת אבו סרייה עשויה לעורר קשיים, בפרט כאשר נוכח קביעה בדבר קיצור תוחלת חיים "צפוי" הניזוק - ומובן כי אין בית המשפט "חותך חיים לכל חי", ותקוותו תדיר כי יאריך ימים - ללכת לעולמו שנים רבות לפני הגיל הממוצע לפיו מחושב ההיוון לפי תקנות הביטוח הלאומי (היוון), תשל"ח - 1978.

 

לדוגמה, עלול להיות מקרה בו עקב קביעה בגין קיצור תוחלת חיים צפוי ניזוק להגיע לגיל 30, אך לפי תקנות ההיוון יחושב ניכוי תשלומי המוסד לביטוח לאומי עד גיל 50.

 

בנסיבות אלה, יישום הלכת אבו סרייה עלול להביא למצב בו סכום הפיצוי ינוכה במלואו, וכבר נאמר כי מדובר בהלכה "שהגיונה - אך גם קשייה - עמה" (ע"א 9040/03 היימן נ’ מגדל חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם) - השופט, כתארו אז, ריבלין).