בית המשפט לענייני משפחה בטבריה הורה לאחרונה על החזרתה של קטינה לארצות הברית יחד עם אמה ועל ביטול צו עיכוב יציאה מהארץ שאביה הוציא כנגדה, זאת לאחר שהאם הגישה תביעה נגד האב וביקשה מבית המשפט לאפשר לה לחזור לארץ מולדתה עם בתם המשותפת.


בשנת 2002 הכירה התובעת, אזרחית אמריקאית, את הנתבע בעת שהותו בארה"ב. השניים התאהבו, האישה התגיירה והם נישאו בשנת כשש שנים אחר כך בקהילה הקונסרבטיבית. במהלך תקופת היכרותם, וטרם נישואיהם נולדה לשניים בת משותפת. 

 

האידיליה המשפחתית לא החזיקה מעמד זמן רב, ובשנת 2011 הם נפרדו, והבעל הגיש נגד אשתו תביעת גירושין ותביעה למשמורת מלאה על הילדה. בית המשפט בתגובה הורה על משמורת משותפת.


בשנת 2012 עלה התובע לישראל, והמשיך לבקר את בתו בארצות הברית מידי שנה, עד שבשנת 2014 חזר לארץ כשהוא מלווה בתובעת ובבתם המשותפת. אולם, כשחודשיים לאחר שהגיעו השלושה לארץ, חזרה התובעת לארצות הברית לבדה כאשר הבת נותרה עם הנתבע.

 

התובעת: מדובר בביקור קצר בארץ ללא כל כוונה לשנות את מקום המגורים של הילדה 


לטענת התובעת, סיבת חזרתה ללא בתה טמונה בעובדה שבעלה לשעבר סירב לאפשר לה לקחת אותה עמה חזרה למולדתה. מיד עם הגעתה לארצות הברית הגישה תביעה בהתאם לחוק אמנת האג, שם טענה האישה לחטיפת בתה על ידי אביה.


בתביעתה, טענה התובעת כי על בית המשפט לענייני משפחה להשיב את המצב לקדמותו מבלי לדון בסוגיית המשמורת. לפיה, ביקורה בארץ לא מהווה הסכמה לשינוי מקום המגורים שלה ושל בתה, אלא הזדמנות למנוחה והחלמה לאחר שחלתה בדלקת ריאות קשה. לדבריה, היא נענתה להצעתו של הנתבע להגיע יחד עם בתה לארץ כדי שתוכל להתחזק ולנוח.


לטענתה, מקומה הטבעי של הילדה הינו בארצות הברית, שם נולדה, שם גדלה ושם התחנכה. שפתה היא אנגלית וכל משפחתה המורחבת, הן מצד אמה והן מצד אביה הנתבע חיים באזור. על כן, עליה לשוב ולחיות עם אמה שם ללא קשר למקום מגוריו של אביה.


האב: השניים הסכימו על עלייה לארץ לצורך טיפול במצבה הנפשי של התובעת 


מנגד, טען האב כי התובעת חולה במחלת נפש ומצבה מידרדר כאשר אינה מקפידה לקחת את התרופות שנרשמו לה. עקב כך, לטענתו, הסכימו השניים לעלות לישראל שם יוכל הנתבע להשגיח על בתו וכן לדאוג לאשתו לשעבר שמא ידרדר מצבה הנפשי.


עוד טען הנתבע כי השניים נקטו בצעדים לקידום מעמדן החוקי של האישה ובתה בארץ על מנת שיוכלו לחיות כאן תקופה ארוכה, וזאת בניגוד לטענות התובעת. בהתאם לכך, הם רשמו את הילדה לבית הספר, צירפו אותה לקופת חולים ואף הביאו עמם את הכלב של בתם.


כל אלה, לפי טענתו, מעידים על כך שכוונת שני הצדדים היתה להעתיק את מקום מגוריה של הילדה, אולם כאשר התחרטה האישה היא האשימה אותו בחטיפה על לא עוול בכפו.


לאחר שמיעת טענות הצדדים ובחינת הראיות, קבע בית המשפט כי יש לתת משקל רב לכוונת הצדדים, מאחר וזמן השהות של התובעת בארץ היה קצר ביותר. בהתאם לזאת, בחן בית המשפט את אופן עזיבתם את ארצות הברית, כאשר התגלה כי האם כלל לא הודיעה לבית הספר של הקטינה על עזיבתה. כמו כן, נרכש עבור הילדה כרטיס טיסה הלוך ושוב, דבר המלמד על כוונת הצדדים לשוב לארצות הברית לאחר הביקור.


בנוסף, עלה בידי התובעת להוכיח כי לא נערכה מסיבת פרידה מאיש טרם נסיעתם לארץ, וכי לא נעשו הכנות מתאימות כגון מכירת הבית בארצות הברית או רכישת דירה בארץ עבורה ועבור בתה.

 

יש לך שאלה? 

פורום משמורת | הסדרי ראיה ושהות
פורום דיני משפחה ארה"ב


לבסוף, התייחס בית המשפט לשתי הפניות שנעשו למשטרת ישראל על ידי התובעת, בהן דיווחה על כך שהתובע סירב להשיב להן את הדרכונים וניסה בכל דרך למנוע מהן לעזוב את הארץ.


לפי כל אלה, קבע בית המשפט כי לא היתה כוונה לעלות לארץ כפי שטען הנתבע, וכי ממילא אין לתובעת מעמד חוקי בארץ. כמו כן, קבע השופט כי מקומה הטבעי של הילדה הוא בארצות הברית, מקום מגוריה מלידתה ועד להיותה בת 11, מלבד חודשיים קצרים בהם שהתה בארץ.


על כן, הורה בית המשפט על החזרתה של הילדה לארצות הברית יחד עם אמה, ואף חייב את הנתבע בהוצאות המשפט בסך 12 אלף שקלים, וכן בהוצאות הטיסה.

 

תמ"ש 13379-12-14