לעתים קרובות הליכי גירושין מלווים במאבקים קשים על רכוש הצדדים שנצבר במהלך הנישואין. לרוב הנכס המשמעותי ביותר שרוכשים וצוברים בני הזוג הוא דירת המגורים המשותפת, ובתי המשפט עמוסים לעייפה בסכסוכים ובקרבות עקובים מדם שמתמקדים בשאלת החלוקה.


פרקטיקה מקובלת בין מתגרשים המעוניינים להימנע מהליך משפטי ארוך ויקר היא הגעה להסכם גירושין מקיף שממצה את מלוא זכויות הצדדים וילדיהם. בהסכם כזה ניתן לקבוע, לדוגמה, כי הדירה תירשם בטאבו על שם הילדים המשותפים, תוך קביעת הסדרים נוספים, למשל מי מבני הזוג יהיה זכאי לגור בדירה, אם הדירה תושכר והצדדים יחלקו בדמי השכירות וכיוצא בזה.


חתימה על הסכם גירושין טוב היא אפוא ניצחון מזהיר: בתוך כך הצדדים נמנעים ממאבק טובעני, תובעני, יקר ולעתים מכוער ומזיק לילדים, אף צד לא חש מובס ועתיד הילדים מובטח על ידי דירה שעוברת לבעלותם.


לפעמים הדברים משתבשים גם אם חלוקת הרכוש הוסכמה בהסכם הגירושין


אלא שגם הסכם גירושין טוב אינו תעודת חיסיון מפני כל סיכוני העתיד, ולפעמים הדברים יכולים להשתבש. תיק שנדון לאחרונה, ביום 27/5/2015, בבית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון ממחיש זאת.


בשנת 2009 יעל ומשה (שמות בדויים) כרתו הסכם גירושין שקבע כי הזכויות בבית פרטי שבבעלותם המשותפת יועברו לשלושת ילדיהם. ההסכם קיבל תוקף של פסק דין בבית הדין הרבני, והצדדים התגרשו. בהתאם להסכם נרשמה לטובת הילדים הערת אזהרה בטאבו בדבר הימנעות מעשיית עסקה, אך רישום הבעלות על שם הילדים לא הושלם משך שנים.


חודשים ספורים לאחר השלמת הגירושין נישא משה בשנית, ולאחר הנישואין התגורר עם אשתו השנייה באותו בית. בחלוף ארבע שנים משה נפטר כאשר הוא מותיר אחריו צוואה. אלא שהצוואה טמנה בחובה הפתעה: נאמר בה, בניגוד מוחלט להוראות הסכם הגירושין, כי זכויותיו של משה בבית יעברו לאשתו השנייה.


מטבע הדברים, יעל והילדים מיהרו להגיש התנגדות לביצוע הצוואה בהסתמך על הסכם הגירושין שכאמור קבע כי הזכויות בבית שייכות לילדים, ולכן אין לתת תוקף לצוואה. האישה השנייה טענה מצדה כי מאחר שבמשך שנים הצדדים לא רשמו את הבית על שם הילדים, הרי הוסכם על כולם כי הבעלות תישאר אצל משה. בפרשנותה את היחסים בין הצדדים ביקשה האישה השנייה להסתמך על הצוואה של משה, שכאמור מקנה לה את הזכויות בבית.


הוראות הסכם הגירושין שקדם לצוואה גברו על הוראות הצוואה


אלא שבית המשפט העדיף את הסכם הגירושין על פני הצוואה והורה לרשום את הבעלות בבית על שם הילדים. השופט נחשון פישר קבע שהייתה הסכמה מפורשת כי הבית יעבור על שם הילדים, ורישום הערת האזהרה נועד להבטיח כי הבעלות בנכס אמנם תעבור לילדים. הוראת הסכם הגירושין המעבירה את הזכויות בבית לילדים, הסביר השופט, גוברת על הצוואה המאוחרת להסכם.


לדברי השופט, ההסכם למעשה הגדיר את נכסי המנוח וזכויותיו, ומרגע החתימה עליו ואישורו כדין וכל עוד הוא לא בוטל, נגרעה בעלותו של המנוח בדירה, והוא לא יכול היה להורישה. היות שאדם אינו יכול להוריש את מה שאין לו, קבע השופט כי הוא פעל לכל היותר כנאמן בדירה בעבור ילדיו, ודין התביעה להתקבל.

 

תמ"ש (ראשל"צ) 23008-07-13 פלונית נ' אלמונית


מאת עורכי הדין יצחק איתן (פרנלדס) וארתור בלאייר, ממשרד מקונן-בלאייר-איתן ושות' שעוסק בדיני משפחה, ביטוח ונזיקין