אחת לכמה שבועות, שומעים על אדם שהגיע לבית החולים על מנת לקבל טיפול רפואי ובעת שהותו במקום, מצבו הוחמר עקב טיפול שגוי או רשלנות המוסד. במקרים חמורים, הטיפול הרשלני והשגוי אף גורם למות החולה. עם זאת, לעיתים ההחמרה במצב החולה אינה נובעת מהרשלנות. דוגמא לכך ניתן לראות בפסק הדין דנא.


במקרה זה הוגשה לבית המשפט תביעה לתשלום פיצויים. על פי עובדות המקרה, ביום 26.10.01 המנוחה אושפזה בבית החולים הנתבע עקב בעיות נשימה כתוצאה ממחלת האסטמה. היא הושארה בחדר המיון לשם השגחה ובמהלך הלילה, נפלה ממיטתה. יש לציין שלנפילה לא היו עדים. בעקבות הנפילה, המנוחה סבלה משבר באגן. מספר חודשים לאחר מכן, היא נפטרה.


לטענת התובעים, יורשיה של המנוחה, מותה של האחרונה נגרם בעקבות החמרה במצבה הרפואי כתוצאה מהנפילה. לטענתם, עובדי בית החולים היו יכולים למנוע את הנפילה. זאת מאחר והם היו מודעים לשכיחות אירועי הנפילה ממיטות בית החולים. לשיטת התובעים, היה על צוות העובדים להרים את המעקה במיטת המנוחה ולחלופין, להציב לידה השגחה ואף לבקש מבני המשפחה להישאר במקום. התובעים הוסיפו וטענו שבית החולים נדרש למשנה זהירות במקרה דנן. זאת משום שהמנוחה הייתה כבת 77 בעת מותה, סבלה ממחלת נשימה כרונית וממצב מנטאלי של בלבול ואושפזה פעמים רבות בעבר.


מנגד, הנתבע טען כי הנפילה ארעה בעת ירידה רצונית של המנוחה מהמיטה ולא היה ניתן למנוע אותה באמצעות מעקה או השגחה. יתרה מזאת, נטען כי בעת הגעתה של המנוחה לבית החולים, האחרונה לא הייתה במצב של בלבול. לאחר הנפילה, המנוחה סבלה משבר באגן. אולם, לטענת הנתבע, נפילתה של המנוחה לא גרמה להחמרה במחלת האסטמה ומותה נבע מסיבות אחרות.


שאלת האחריות


בפתח הדיון השופטת ציינה שמהראיות השונות עלה כי השכיחות של נפילות ממיטות וכיסאות בבתי החולים של אנשים בגילה של המנוחה הייתה גבוהה. לפיכך, השופטת קבעה שהיה על הצוות הרפואי להגביר את הפיקוח על החולים במהלך שהותם במקום. זאת ועוד, מאחר והמנוחה אושפזה בחדר המיון, הצוות הרפואי לא הכיר את עברה הרפואי, לרבות בעיית הבלבול ממנה סבלה. לאור זאת, השופטת פסקה שהיה על הצוות לנקוט בזהירות יתרה ולפעול לבירור מצבה הרפואי המלא של המנוחה. זאת בפרט מאחר והיה מדובר במאושפזת מבוגרת. כלומר, השופטת קבעה שבאמצעות קבלת מידע מפורט הצוות הרפואי היה יכול לשמור על המנוחה. בנוסף, השופטת קיבלה את טענת התובעים לפיה היה ניתן למנוע את האירוע על ידי הרמת המעקה במיטה או הצבת השגחה לצד המנוחה במהלך הלילה. לטענת התובעים, לו צוות בית החולים היה מבקש מהם להישאר לצד המנוחה במהלך הלילה, הם היו עושים זאת.


בסיכום שאלת האחריות, השופטת קבעה שהיה על הצוות הרפואי לצפות את האפשרות שהמנוחה תיפול ממיטתה לאור האמור לעיל. יתרה מזאת, נפסק שבנסיבות המקרה בית החולים היה חייב לצפות זאת. לפיכך, אי הצפייה ומניעת הנפילה עלו לכדי הפרת חובת הזהירות אותה חב בית החולים למטופליו והתרשלות הנתבע.


שאלת הקשר הסיבתי


בין הצדדים לא הייתה מחלוקת שעקב הנפילה, המנוחה סבלה משבר באגן. אולם, בעלי הדין היו חלוקים באשר להשפעת הנפילה על מצבה הרפואי של המנוחה לאחר מכן. כלומר, בשאלה האם הנפילה גרמה למותה. לאחר שמיעת חוות הדעת הרפואיות ועדויות ילדיה של המנוחה, השופטת קבעה שלא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין נפילת המנוחה לבין החמרתם של התקפי האסטמה לאחר מכן. כלומר, השופטת דחתה את טענת התובעים לפיה הנפילה גרמה להחמרה בתדירות ועוצמת מחלת המנוחה. על אף שהשופטת פסקה כי מותה של המנוחה לא נגרם כתוצאה מהנפילה, הנתבע חויב בתשלום פיצויים בגין כאב וסבל, הוצאות רפואיות ועזרת צד ג'. זאת מאחר ונקבע שנפילתה של המנוחה גרמה לה נזקים שונים ובפרט במישור האורטופדי.