בתי הדין לעבודה

בעניין: 1.HENG YAN
2. TANG JUN
3. LI ZHENWE

ע"י ב"כ עו"ד גיל טואף התובעים

- נ ג ד -

1 . סושילה בע"מ
2 . גל דביר
3 . ליאת דביר
4 . אי. ג’י איי די השקעות בע"מ
5 . א.א..ג אולגה 2005 בע"מ
6 . אולג שיינקר
7 . אולג שיינקר החזקות בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד יוסף מנחם הנתבעים


פסק דין סופי (ביחסים עם הנתבע 2)

1. 1. בפנינו תביעתם של התובעים, שהועסקו במסעדת "סושילה", לחייב את הנתבע 2 בתשלום זכויות המגיעות להם בגין עבודתם במסעדה (שכר עבודה בגין חודש 8/06, ולגבי התובע 3 שכר עבודה גם בגין חודש 7/06) וסיומה (פיצויי פיטורים וחלף הודעה מוקדמת) עקב סגירתה בסוף חודש אוגוסט 2006.

הצדדים לתובענה:

2. 2. התובעים עובדים זרים מסין, הגיעו ארצה כמהגרי עבודה.

התובע 1 החל עבודתו במסעדת "סושילה" (להלן – המסעדה) בחודש 5/2004; התובע 2 בחודש 9/2005; התובע 3 בחודש 2/2006. התובעים הועסקו בתפקיד טבחים ו"אנשי סושי" (סושימן – אחראים על גלגול הסושי). בסוף חודש אוגוסט 2006 נסגרה המסעדה והתובעים סיימו עבודתם בה.

3. 3. המסעדה הוחזקה במועדים שונים ע"י תאגידים, כדלהלן:

3.1. 3.1. בתחילה היתה המסעדה בבעלות הנתבעת 1 שהינה חברה בע"מ, אשר הוקמה ביום 27.5.2004.

במועד הגשת התביעה, בעלי המניות של הנתבעת 1 הם הנתבעת 3 – גב’ ליאת דביר (להלן – ליאת דביר) והנתבעת 4 – אי.ג’י.איי.די השקעות בע"מ. במועד הגשת התביעה, מנהליה של הנתבעת 1 הם ליאת דביר והנתבע 2 (להלן – גל דביר או הנתבע)[1][1]. בתחילת הקמתה של הנתבעת 1 היה בעל מניות נוסף בשם בני וייס[2][2].

הנתבעת 4 הינה חברה בע"מ, הנמצאת בבעלותו המלאה של גל דביר ובניהולו[3][3].

3.2. 3.2. בחודש 8/05 לכל הפחות, הועברה המסעדה לבעלותה של הנתבעת 5 – א.א.ג. אולגה
(2005) בע"מ שהינה חברה בע"מ.

בעלי המניות של הנתבעת 5 הם הנתבעת 4 והנתבעת 7 – שיינקר אולג החזקות בע"מ, אשר רשומה אף כמנהלת הנתבעת 5.

הנתבע 6 – מר אולג שיינקר (להלן – אולג שיינקר) הוא הבעלים היחיד ומנהל הנתבעת
7.

ההליכים בתובענה:

4. 4. ביום 17.4.2007 הגישו התובעים כתב תביעה נגד שבעת הנתבעים לתשלום זכויות המגיעות להם בגין תקופת העסקתם וסיומה. לתביעתם צרפו התובעים תצהירי עדות ראשית. התובענה נפתחה בהליך של דיון מהיר (דמ 4089/07).

5. 5. ביום 1.10.2007 התקיים דיון בתובענה בפני כבוד הרשמת מרגלית. במהלך הדיון הגישו התובעים אישורים בדבר מסירת כתב התביעה לידי הנתבעים 2, 4, 6 ו- 7. לאחר שהתובעים העידו בפני בית הדין ונתנו הסכמתם למחוק את הנתבעים להם לא בוצעה מסירת כתב התביעה, ניתן פסק דין על יסוד כתב התביעה, נספחיו ועדות התובעים נגד הנתבעים 2, 4, 6 ו-7 והוחלט למחוק את הנתבעים 1, 3 ו-5.

6. 6. ביום 9.12.2007 הגיש הנתבע שתי בקשות: האחת, בקשה לביטול פסק הדין מיום 1.10.2007 (בש"א 9883/07) והשניה, בקשה לעיכוב ההליכים לביצוע פסק הדין (בש"א 9884/07). בנוסף, הגיש הנתבע ביום 11.12.2007 בקשה לחיוב התובעים להפקדת ערובה להבטחת הוצאותיו (בש"א 9938/07).

7. 7. ביום 21.1.2008 נעתרה כבוד הרשמת מרגלית לבקשה לעיכוב הליכים והורתה כי הליכי ההוצאה לפועל יעוכבו עד תום ההליכים בבקשה לביטול פסק הדין וביום 10.3.2008, לאחר קיום דיון בבקשות הורתה כבוד הרשמת מרגלית על ביטול פסק הדין נגד הנתבע בלבד ועל דחיית הבקשה לחיוב התובעים בהפקדת ערובה.

8. 8. ביום 7.9.2008 התקיים קדם משפט ובו הוחלט על העברת התביעה לפסים רגילים וניתנו הוראות לאופן ניהול ההליכים. ביום 17.12.2008 הגישו התובעים תצהירי עדות ראשית מטעמם וביום 13.1.2009 הוגש תצהיר הנתבע.

9. 9. ביום 25.2.2009 התקיים דיון ההוכחות בפנינו[4][4] ובו העידו מטעם התובעים – התובעים בעצמם ומטעם הנתבע – הנתבע עצמו. בסיום הדיון סיכמו הצדדים בעל פה.

דיון והכרעה

10. 10. כאמור, ביטל בית הדין את פסק הדין שניתן נגד הנתבע. משכך, השאלה הראשונה העומדת להכרעתנו ואשר קודמת לשאלת הסעדים הכספיים להם זכאים התובעים בגין תקופת עבודתם במסעדה היא האם קיימת אחריות לנתבע לתשלום אותן הזכויות. ’אחריות’ זו קמה לטענת התובעים משני טעמים: הראשון, עניינו ב’זיהוי המעביד’. לטענת התובעים בנתבע מתקיימים הסממנים להיותו המעביד; השני, עניינו בהרמת מסך. לטענתם החלופית של התובעים יש מקום להרמת המסך (בשרשור) בין הנתבעת 5 לבין הנתבע. רק וככל שתקבע ’אחריותו’ של הנתבע, יהיה מקום לבחון את המחלוקות הכספיות.

האם הנתבע אחראי לתשלום הזכויות להם זכאים התובעים?

(א) (א) שאלת זיהוי המעסיק:

11. 11. נפרט להלן את העדויות והמסמכים שהוצגו בפנינו והדרושים להכרעה בסוגיה.

12. 12. התובעים הגישו תצהירים מיום 25.2.2007, אשר צורפו לכתב התביעה (להלן – התצהיר הראשון), ובהם הצהירו את ההצהרות הבאות:

12.1. 12.1. התובעים הגיעו ארצה על פי אשרת עבודה. התובע 1 הגיע בחודש 5/2004 ומאותו מועד החל לעבוד במסעדה; התובע 2 הגיע ביום 14.9.2004 והחל לעבוד במסעדה רק בחודש 9/2005; התובע 3 הגיע ארצה ביום 6.7.2004 והחל לעבוד במסעדה בחודש 2/2006.

12.2. 12.2. לגבי אופן הקליטה לעבודה במסעדה – התובע 1 הצהיר כי "השותף בני [בני וייס – א.א] (שהעביר אח"כ את חלקו)" הסביר לו את תנאי עבודתו "וגם קיבל אותי לעבודה". התובע 2 הצהיר כי "השותף אולג [אולג שיינקר – א.א.] שגם קיבל אותי לעבודה" הסביר לו את תנאי העבודה ו"ליאת דביר דאגה לי לאשרה והלכה איתי למשרד הפנים". והתובע 3 העיד כי "מי שקיבל אותי לעבודה היה גל דביר שהסביר לי על תנאי עבודתי".

12.3. 12.3. בהתאם לאשרת העבודה (ויזה) של התובע 2, אשר צורפה לתצהירי התובעים, קיבל התובע 2 מעמד של "תייר בעל רשיון עבודה" בתוקף עד ליום "31/12/2006" והיה רשאי לעבוד "בא.א.ג. אולגה (2005) בע"מ" (הנתבעת 5). נציין, כי צורפו לכתב התביעה גם אשרות עבודה של התובע 3 אלא שאין המדובר באשרות לתקופה הרלוונטית לתובענה שבפנינו[5][5].

12.4. 12.4. תנאי עבודתם של התובעים כללו לינה ומשכך התגוררו בדירה ברח’ שלמה הדרסי בת"א.

12.5. 12.5. בכל העניינים הנוגעים למועדי יציאת התובעים לחופשות או להיעדרויותיהם מהעבודה בגין מחלה היו התובעים פונים לליאת דביר "אשר שמשה כמנהלת המסעדה".

12.6. 12.6. משכורתם של התובעים שולמה במזומן מידי חודש בחודשו ולעיתים באיחור "ע"י גל דביר [הנתבע – א.א] ו/או ע"י אחותו-דביר ליאת", כאשר התובע 3 הוסיף כי המדובר באיחור של עד 60 יום. כמו כן, התובע 1 הצהיר כי הוא זה שביצע את רישומי שעות עבודתו.

12.7. 12.7. התובע 3 הצהיר כי באופן חד פעמי שולמה לו משכורת חודש יולי בסכום של 6,925 ₪ בשיק, שהוסב לפקודת אחיו מכיוון שאין לו חשבון בנק בארץ. כשהשיק הופקד הוא הוחזר ע"י הבנק מכיוון שהייתה חסרה חתימתו של "השותף השני במסעדה – מר אולג שנמצא ככל הנראה ברוסיה". העתק השיק צורף לכתב התביעה ולטענת התובע 3 שיק זה לא שולם לו עד למועד הגשת התובענה.

12.8. 12.8. ביום 26.8.2006 הודיע הנתבע לתובעים שהמסעדה תיסגר בתאריך 30.8.2006 ותחתיה תיפתח מסעדה חדשה שבה הם יעבדו. התובעים הוסיפו שלאחר סגירת המסעדה בסוף חודש אוגוסט 2006, החלו לפנות בשיחות טלפוניות "למנהלים (לגל ולליאת דביר) אך גל [הנתבע – א.א.] הפסיק לענות לשיחותינו... ואילו ליאת הפנתה אותנו לאחיה" בעניין התשלומים המגיעים להם עקב ניתוק יחסי העבודה.

12.9. 12.9. לסיום הצהירו התובעים כי במועד הגשת התביעה הם מתגוררים אצל חברים ומחפשים עבודה.

13. 13. במהלך הדיון, שהתקיים בפני כב’ הרשמת מרגלית ביום 1.10.2007, נכתבה מפי "התובעים באמצעות מתורגמן" ההצהרה הבאה:

".... גל [הנתבע – א.א] סגר את המסעדה ואמר לנו שיפתח מסעדה חדשה, הוא לא עשה כן. לא ענו לנו לטלפון... ליאת היתה המנהלת. אולג שנקר [צ.ל שיינקר – א.א.] הוא השותף של גל. ראינו את אולג שנקר במסעדה. הוא רק הסתכל. הוא אמר לנו מה לעשות ואמר לנו שנקבל ויזות וכל מה שצריך, משכורות. גל דביר שילם לנו משכורות וויזות. בחודשיים האחרונים קיבלנו שיקים. לפני כן קיבלנו השכר במזומן. לא ידוע לנו מאיזה חשבון בנק נמשכו השיקים. אנחנו לא קוראים עברית".

14. 14. במסגרת הליכי התובענה אשר חודשה נגד הנתבע בלבד, הוגשו תצהירי עדות ראשית של התובעים מיום 11.12.2008, בהם הצהירו התובעים כך:

14.1. 14.1. מי שקיבל את התובעים לעבודה היה "הנתבע, גל דביר והוא שהסביר לי את תנאי עבודתי ואת המטלות שעלי לבצע".

14.2. 14.2. הנתבע הוא זה ששילם לתובעים "בדרך כלל, את משכורתי (בפעמים בהם הנתבע לא שילם לי, הייתה זו אחותו, ליאת דביר, אשר שילמה לי)" (ההדגשה הוספה – א.א). המשכורת שולמה לתובעים במזומן מידי חודש ב-10 לכל חודש אולם לעיתים שולמה המשכורת באיחור של עד 60 יום.

14.3. 14.3. התובע 3 הצהיר כי משכורת חודש יולי בסכום של 6,935 ₪ שולמה לו בשיק, שהוחזר ע"י הבנק מכיוון ש"הרכב החתימות על השיק היה חסר".

14.4. 14.4. אצל כל התובעים מופיע סעיף זהה ובו הצהירו כי "עד למועד זה לא נפדה השיק ולא שולמה לי משכורת זו כלל". התובעים לא פרשו ביחס לאיזה חודש מדובר.

14.5. 14.5. התובעים לא קיבלו במהלך עבודתם תלושי שכר ורק לבקשת ב"כ כוחם הומצאו תלושי השכר, כאשר בפרטי המעסיק נכתב שמה של הנתבעת 5.

14.6. 14.6. התובעים חזרו והצהירו שביום 26.8.2006 הודיע להם הנתבע על סגירת המסעדה ועל פתיחת מסעדה חדשה תחתיה בה יעבדו. התובעים הוסיפו כי הנתבע גם אמר להם שעליהם לפנות את הדירה בה התגוררו ושהוא ידאג להם למגורים חלופיים.

14.7. 14.7. התובעים הוסיפו, כי ממועד סגירת המסעדה פנו לנתבע ולליאת דביר אולם הם לא השיבו לטענותיהם ולא שילמו את מלוא הזכויות להם זכאים התובעים בגין תקופת עבודתם.

15. 15. התובעים העידו בפנינו, באופן הבא:

15.1. 15.1. התובע 1 העיד כי ליאת דביר ניהלה את המסעדה, היא זו שדאגה לקנות את חומרי הגלם ונתנה לעובדים הוראות[6][6].

15.2. 15.2. לעניין אופן תשלום המשכורות הודו התובעים שבניגוד לאמור בתצהיריהם, בהתחלה שולמה משכורתם במזומן אולם לאחר תקופה שולמה המשכורת באמצעות המחאות[7][7]. התובע 1 העיד כי נהג לפדות את ההמחאות אצל חלפן ש"אחות של גל ליאת אמרה לי שאני יכול ללכת לשם"[8][8] ואילו התובע 3 העיד כי "את השיקים האחרים ליאת הלכה להחליף בשבילנו"[9][9].

15.3. 15.3. כאמור, התובע 3 הצהיר בשני תצהיריו כי משכורת יולי שולמה לו בשיק, אשר לא נפרע. העתק השיק אף צורף לתצהיריו. התובע 3 נשאל לגבי אותו שיק והעיד כי השיק לא נפרע מכיוון ש"הבנק אמר שאין כסף בצ’ק"[10][10].

15.4. 15.4. לעניין השיק שלא נפרע עליו הצהירו התובעים 1 ו-2 בתצהירי עדותם הראשית, העיד התובע 1 כי השיק נמצא אצל החלפן, ואילו הנתבע 2 העיד כי "אין לו צ’ק שלא נפרע"[11][11].

15.5. 15.5. התובעים 2 ו-3 העידו כי ביקשו מליאת דביר את תלושי השכר[12][12].

15.6. 15.6. לעניין מועד קבלת ההודעה בדבר סגירת המסעדה היו עדויות התובעים סותרות:

א. א. התובע 1 העיד כי לא הודיעו לו שהמסעדה הולכת להיסגר אלא שאמרו להם שיכול להיות שהמסעדה תעבור שיפוצים "בערך בחודש האחרון"[13][13]. וכאשר הופנה לאמור בתצהירו בדבר קבלת הודעה על סגירת המסעדה ביום 26.8.06 השיב התובע כי "לא אמרו לנו שהמסעדה הנוכחית עומדת להסגר, אלא שפשוט אני אעבור לעבוד במסעדה אחרת במקום אחר של אותם בעלים"[14][14]. התובע 1 אף העיד כי הנתבע גם לקח אותו לראות את המסעדה החדשה[15][15].

ב. ב. התובע 2 העיד כי "בערך מתחילת אוגוסט עד אמצע אוגוסט" הודיעו להם ש"הולכת להיפתח מסעדה חדשה במקום אחר ואז כשהמסעדה הנוכחית תיסגר אחרי שבוע שהמסעדה הבאה תיפתח"[16][16]. התובע 2 אף הכחיש כי נאמר להם באיזה שהוא שלב שהמסעדה עומדת לעבוד שיפוצים[17][17].

ג. ג. התובע 3 העיד כי לא נודע לו שהמסעדה עומדת להיסגר "פשוט באתי יום אחד והיא הייתה סגורה"[18][18].

15.7. 15.7. התובעים נשאלו לגבי תפקידו של מר אולג שיינקר במסעדה והשיבו באופן הבא:

א. א. התובע 1 השיב כי "אולג תמיד בא למסעדה ומתנהג כאילו יש לו תפקיד של מנהל או משהו בסגנון אבל לא ידעתי מי הוא. כשהוא בא תמיד החליף מנות בתפריט ומתעסק בתפריט. יכול להיות שהוא טבח והחליף מנות בחדשות" ובהמשך "אולג היה במסעדה משהו כמו חצי שנה ובסוף הבנתי שיש לו אחוזים במקום אבל אני לא בטוח, זה שמועות שקיבלתי"[19][19]. יחד עם זאת, בהמשך חקירתו אישר התובע 1 את ההצהרה שניתנה בפני בית הדין ביום 1.10.2007 בדבר היותו של אולג שיינקר שותפו של התובע, אותו פגשו במסעדה, ושהוא הבטיח להם שיקבלו וויזות ומשכורות.

ב. ב. התובע 2 השיב כי "אני יודע שיש לו קצת אחוזים במקום והוא לא בא הרבה". לטענתו, כשמר אולג שיינקר היה מגיע למסעדה הוא היה "לפעמים אוכל, מדבר עם ליאת ואז הולך", אולג שיינקר לא אמר לתובע 2 באיזה אופן לבשל אך העיר באחת הפעמים בה ביקר במסעדה שהמטבח אינו נקי מספיק[20][20]. גם התובע 2 אישר את ההצהרה שנכתבה מפי התובעים בדיון מיום 1.10.2007. ובהמשך הוסיף כי "אולג אמר את זה פעם אחת את העניין של המשכורות. איך שאולג הגיע לא כל כך הבנו עברית אבל ממה שהבנו שאולג הולך להיות שותף ושהוא הזכיר פעם אחת שנקבל ויזות ומשכורות"[21][21].

ג. ג. התובע 3 השיב כי "אני לא בדיוק יודע מי הוא. לגבי תפקידו – הוא בא כמה פעמים אני לא יודע מה הוא עושה בדיוק... מהפעמים שהוא הגיע ראיתי שהוא מדבר עם המנהל (ליאת) ולא הסקתי מזה שום דבר"[22][22].

15.8. 15.8. במהלך עבודתם במסעדה התגוררו התובעים 1 ו-2 יחד והתובע 3 התגורר בדירה אחרת[23][23].

16. 16. הנתבע הגיש לבית הדין שלושה תצהירים. שני תצהירים כמעט זהים (הוגשו בתמיכה לבקשות המקדמיות לביטול פסק הדין שניתן בהיעדר הגנה ולעיכוב ההליכים למימוש פסק הדין), ואילו התצהיר השלישי מיום 7.1.2009 הוגש כתצהיר עדות ראשית בתיק העיקרי. מתצהירי הנתבע ומעדותו בפנינו עולה:

16.1. 16.1. לעניין הבעלות על המסעדה העיד התובע כי המסעדה נפתחה בתחילה ע"י הנתבעת 1, שהייתה בבעלות משותפת שלו, של אחותו (ליאת דביר) ושל מר בני וייס, שהיה בעל מספר מסעדות. ליאת דביר ובני וויס היו בני זוג שניהלו יחד את המסעדה והנתבע נכנס כמשקיע. במסגרת הסכם השכירות עם בעל המקום (בו ממוקמת המסעדה) ניתנה ערבות אישית של כל השלושה (הנתבע, אחותו ובני וייס). לאחר שליאת דביר ובני וייס נפרדו, מכר האחרון את מניותיו והנתבע ואחותו נותרו בעלי הנתבעת 1[24][24].

16.2. 16.2. את תנאי העבודה עם התובעים סיכמו בני וייס וליאת דביר, אשר ניהלו את המסעדה יחדיו. לאחר שבני וייס עזב, נוהלה המסעדה באופן יומיומי ע"י ליאת דביר[25][25].

16.3. 16.3. לאחר שהמסעדה נקלעה לקשיים (כשנה לפני סגירתה הסופית של המסעדה) החליטו הנתבע ואחותו להכניס איש מקצוע שינהל את המסעדה. אותו איש מקצוע היה אולג שיינקר. המסעדה עברה לבעלות הנתבעת 5, כאשר זכויות החתימה בחשבון הבנק של המסעדה היו של אולג שיינקר ושל רו"ח איתן מלצר. אולג שיינקר "נכנס ושינה תפריטים בילה שעות ולימד אותם לעשות סושי, לקח את העניינים בידיים". הנתבע הוסיף כי הוא לא היה מעורב כלל בניהול השוטף של המסעדה כיוון שזה היה התנאי המקדמי של אולג שיינקר[26][26] וכי הנתבעת 5 נטלה על עצמה את חובות הנתבעת 1 ודאגה לשינוי הוויזות של התובעים על שמה. העובדה הנוגעת לשינוי הויזות של התובעים נודעה לנתבע מרו"ח מלצר[27][27].

16.4. 16.4. הנתבע עבד באותה תקופה כשכיר במשרה מלאה בחברת גרי אחזקות בע"מ בתפקיד של מנהל שיווק[28][28].

16.5. 16.5. הנתבע העיד בפנינו כי אין הוא מכיר את התובעים ברמה האישית אלא רק ברמה הכללית של "שלום שלום. כאשר הגעתי למסעדה ראיתי אותם"[29][29]. והכחיש את עדותו של התובע 1 על כך שהסיע את האחרון במכונית.

16.6. 16.6. הנתבע העיד כי התובעים התגוררו בדירה שנשכרה עבורם סמוך למסעדה. לטענתו עובדה זו נודעה לו לאחר סגירת המסעדה עת נתבעו אולג שיינקר ורו"ח איתן מלצר, מנהל החשבונות של הנתבעת 5, שהיו חתומים באופן אישי על הסכם השכירות בגין נזקים שהותירו התובעים בדירה. הסכסוך הסתיים לאחר שחולטה ערבות של הנתבעת 5 בסכום של 10,000 ₪ ובוצעו שיפוצים בדירה ע"י פועל שקיבל את שכרו מרו"ח מלצר[30][30].

16.7. 16.7. הנתבע אישר כי בתחילה שולמו משכורות העובדים במזומן כפי שהיה נהוג בענף, אולם עם כניסתו של אולג שיינקר ובעצת רו"ח מלצר שולמו המשכורות בהמחאות. הידיעה על השינוי נודעה לנתבע מאחותו, מאולג שיינקר ומרו"ח מלצר[31][31].

כשהופנה הנתבע לסעיף 14 לתצהירו שהוגש בתמיכה לבקשה לביטול פסק דין, בו הצהיר כי אולג שיינקר אמר לו שבמשך כל תקופת העסקתם קיבלו העובדים את שכרם "במזומן או בשיק", הסביר כי אין המדובר בסתירה מן הטעם ש"הוצא שיק ויכול להיות שאולג בנה להם מנגנון עם חלפן כספים שיקבלו הכסף במזומן. מהחברה קל לבדוק, נכנסים לספרי החברה ורואים שיצאו שיקים"[32][32]. הנתבע נשאל מדוע לא הציג את ספרי הנתבעת 5 והשיב כי לא התבקש.

16.8. 16.8. הנתבע העיד כי למיטב ידיעתו לא נעשה חוזה בכתב עם התובעים עצמם אלא עם החברות שהביאו אותם ושאת תנאי העבודה סיכמו בני וייס וליאת דביר עם התובעים[33][33]. הנתבע הכחיש שהתעסק בנושא המשכורות של התובעים ושלל את הטענה לפיה ביצע עימם גמר חשבון[34][34]. הנתבע אף העיד כי בכל תקופת העסקתם של התובעים הוצאו להם תלושי שכר, אך לא ידע לומר אם בפועל ניתנו תלושי השכר לתובעים בתקופת העסקתם[35][35].

16.9. 16.9. כשנשאל הנתבע האם היה המעביד של התובעים השיב "לא הייתי מעביד, אלא בעל מניות ומשקיע של החברה, לא היה לי שום מעורבות בניהול השוטף ואני לא איש מקצוע, אני כלכלן ולא מבין בטבחות, לשם כך הכנסתי שותף שהוא איש מקצוע שטיפל במסעדה"[36][36].

הנתבע נשאל מדוע הצהיר בסעיף 2 לתצהירו כי "המעבידה של התובעים הייתה חברת א.א.ג. אולגה 2005 בע"מ [הנתבעת 5 – א.א.] כאמור בתלושי המשכורת שצורפו ונמצאים בתיק", אם התובע 1 החל לעבוד במסעדה במאי 2004 והנתבעת 5 הוקמה רק בחודש אוגוסט 2005, והשיב כי הנתבעת 5 הייתה המעבידה האחרונה של התובע[37][37].

16.10. 16.10. הנתבע אף הכחיש שהוא זה שהודיע לתובעים על סיום העסקתם. לעניין סגירת המסעדה העיד כי "ברגע שהשותף אולג נעלם מהארץ ואיבדנו כל קשר איתו, הוסף על זה שהיה קשה לחדש את חוזה השכירות עם בעל הבית, הייתה מסכת בפני עצמה, החלטתי שאני לא רוצה להמשיך ולהיות בעלים של עסק כזה. לא הלכתי לחפש מנהל"[38][38].

17. 17. לאחר ששקלנו את הראיות שהוצגו בפנינו ואת העדויות השונות, אנו סבורים כי לא עלה בידי התובעים לשכנע בגרסתם העובדתית נוכח הסתירות המהותיות בין גרסאותיו השונות של כל תובע ותובע ובין גרסאות התובעים בינם לבין עצמם בכל הנוגע לתפקידו של הנתבע במסגרת יחסי העבודה במסעדה. מנגד, למרות שעדותו של הנתבע אינה מפורטת, המדובר בעדות עקבית, שלא נמצאו בה סתירות ואשר מתיישבת עם הגיונם של דברים ועם הראיות האובייקטיביות שהוצגו בפנינו, כפי שיפורט להלן.

17.1. 17.1. ראשית נציין, כי גרסתם המאוחרת של התובעים, קרי – זו שנפרשה בתצהירי עדותם הראשית, קיבלה הטייה מוקצנת לכיוונו של הנתבע עד כדי סתירה של תצהיריהם הראשונים, אשר צורפו לכתב התביעה. באורח פלא נזכרו לפתע התובעים, כי הנתבע היה זה שקיבל אותם לעבודה, זה שבדרך כלל נהג לשלם את שכרם וזה שהודיע להם על סיום העסקתם. נוכח העובדה שהתובעים אינם מהססים לשנות גרסאותיהם בהתאם ל’מטרה המשפטית’, קיים קושי לקבל אף את גרסתם הראשונית כפי שפורטה בתצהירים שצורפו לכתב התביעה, שכן כבר בשלב זה ’מטרתם המשפטית’ הייתה להכין תשתית עובדתית לטענתם אודות יצירת יחסים אישיים עם המנהלים (הנתבע, ליאת דביר ואולג שיינקר) לצורך חיוב האחרונים באופן אישי.

17.2. 17.2. שנית, התגלו סתירות מהותיות רבות בגרסאות התובעים.

א. א. קיימות סתירות בעניין "הגורם" שקיבל את התובעים לעבודה במסעדה והסביר להם את תנאי העסקתם בין גרסת התובעים 1 ו-2, כפי שפורטה בתצהירם הראשון, לבין גרסתם בתצהיר עדותם הראשית.

התובע 1 העיד בתצהירו הראשון כי התקבל לעבודה ע"י "השותף בני" וייס, אך במפתיע שינה גרסתו בתצהיר עדותו הראשית והצהיר כי הנתבע היה זה שקיבל אותו לעבודה.

גם התובע 2 שינה גרסתו בפער הזמנים שבין מועד הגשת תצהירו הראשון – בו הצהיר כי "השותף אולג" קיבל אותו לעבודה, לבין מועד הגשת תצהיר עדותו – בו הצהיר שאף אותו קיבל הנתבע לעבודה.

ב. ב. בנוסף, קיימות סתירות בעניין תשלום המשכורת לתובעים בשני עניינים: העניין האחד, נוגע לזהות "המשלם". בתצהירים הראשונים הצהירו התובעים כי המשכורת שולמה להם "ע"י גל דביר ו/או ע"י אחותו-דביר ליאת" אולם בתצהירי עדותם הראשית "נזכרו" התובעים כי התשלום בוצע "בדרך כלל" ע"י הנתבע. העניין האחר, נוגע לאופן תשלום השכר. הן בתצהירים הראשונים והן בתצהירי עדותם הראשית הצהירו התובעים כי משכורתם שולמה במזומן, אך יחד עם זאת במהלך עדותם הודו התובעים כי לאחר תקופה שולמה משכורתם באמצעות המחאות, אותן היו נוהגים לפדות אצל חלפן, אליו הופנו ע"י ליאת דביר.

ג. ג. קיימות סתירות בכל הנוגע למועד קבלת ההודעה בדבר סגירת המסעדה הן בין גרסאות התובעים בתצהיריהם ובין גרסתם בעדותם בפנינו והן בין גרסאות התובעים בינם לבין עצמם בעדותם בפנינו. כל התובעים הצהירו הן בתצהיריהם הראשונים והן בתצהירי עדותם הראשית כי ביום 26.8.2006 הודיע להם הנתבע על סגירת המסעדה ביום 30.8.2006 ועל פתיחת מסעדה חדשה תחתיה בה יעבדו. דא עקא, בעדותם בפנינו נמלכו התובעים בדעתם והעידו באופן שונה לחלוטין: התובע 1 העיד כי כלל לא הודיעו לו שהמסעדה עומדת להיסגר אלא שעומדים לבצע בה שיפוצים; התובע 2 העיד כי "בערך מתחילת אוגוסט עד אמצע אוגוסט" הודיעו להם שהמסעדה עומדת בפני סגירה; ואילו התובע 3 העיד כי לא ידע כלל שהמסעדה עומדת להיסגר אלא הגיע "יום אחד והיא [המסעדה – א.א] הייתה סגורה".

ד. ד. קיימות סתירות בעדויות התובעים גם בנוגע לתפקיד שמילא אולג שיינקר במסעדה. במהלך הדיון שהתקיים בפני הרשמת מרגלית נכתב מפי התובעים כי אולג שיינקר היה השותף של הנתבע, הוא נתן להם הוראות והבטיח להם שיקבלו ויזות ומשכורות. בעדותם בפנינו ניסו התובעים למזער את תפקידו של אולג שיינקר במסעדה: תחילה העיד התובע 1 שאולג שיינקר התנהג כאילו הוא מנהל, אך בפועל עסק בשינוי התפריט. ורק לאחר שנשאל בשנית בעניין אולג שיינקר הודה כי הבין משמועות שהאחרון הוא בעל אחוזים במסעדה. התובע 2 העיד כי הוא יודע שלאולג שיינקר היו "קצת אחוזים" במסעדה, הוא לא מגיע הרבה למסעדה וכשהיה מגיע הוא היה אוכל או מדבר עם ליאת דביר והולך. התובע 3, העיד כי הוא לא יודע בדיוק מיהו אולג שיינקר וכי מהפעמים שראה אותו במסעדה היה אולג מדבר עם ליאת דביר "המנהלת".

ה. ה. לא זו בלבד, התובעים בחרו להשמיט בתצהיר עדותם הראשית את העובדה עליה הצהירו בתצהיריהם הראשונים בדבר טיפולה של ליאת דביר בכל העניינים הנוגעים להיעדרויותיהם מהעבודה בגין מחלה או בגין יציאתם לחופשות. השמטה זו מעידה על כך שהתובעים "בררו" את העובדות שיש להביא בפני בית הדין ובחרו להימנע מלהציג את אותן עובדות היכולות להצביע על גורם אחר המעורב בהעסקתם, פרט לנתבע. נוסיף, כי בעדותם בפנינו אישרו כל התובעים את העובדה שליאת דביר הייתה המנהלת בפועל של המסעדה[39][39].

ו. ו. נציין, כי עדות נוספת לניסיונם של התובעים להצביע על הנתבע כמי שהיה "הגורם הדומיננטי" בהעסקתם במסעדה ניתן למצוא גם בשינוי הגרסאות של התובע 3 בנוגע לסיבה שהובילה לאי פירעונה של ההמחאה בה שולמה משכורתו עבור חודש יולי 2006. בתצהיר הראשון הצהיר התובע 3 כי השיק הוחזר ע"י הבנק מכיוון שחסרה חתימתו של "השותף השני במסעדה – מר אולג" על השיק; בתצהיר עדותו ניסה התובע 3 ל"עמעם" את קיומו של אולג שיינקר והצהיר כי השיק הוחזר מן הטעם ש"הרכב החתימות היה חסר"; בעדותו בפנינו העיד התובע 3 כי השיק הוחזר מכיוון ש"הבנק אמר שאין כסף בצ’ק". שינויים אלו בגרסאותיו של התובע 3 והניסיון לטעון כי הסיבה לאי פירעון השיק היא קשיי נזילות של הנתבעת 5, כאשר על גבי השיק מצוין במפורש כי הוא הוחזר מן הטעם ’שחסרה חתימה שנייה’ – והדבר אף היה ברור בשלב הגשת ’התצהיר הראשון’, מצביעים על ניסיון של התובעים להסיט את תשומת הלב לכיוונו של הנתבע על מנת שיחויב באופן אישי בתשלום זכויותיהם.

ז. ז. עוד נציין, שקיימים הבדלי גרסאות גם בעניינים פחות מהותיים כגון מקום מגוריהם של התובעים בתקופת עבודתם במסעדה. בתצהירים הראשונים הצהירו כל התובעים כי התגוררו בדירה ברח’ שלמה הדרסי בת"א ובתצהירי עדותם הראשית העידו כי נאמר להם לפנות "את מקום הלינה שבו שהינו עד לאותה עת". אולם, בעדותם בפנינו העידו כל התובעים כי התובע 3 התגורר בנפרד מהתובעים 1 ו-2.

נוכח האמור לעיל לא ניתן למתוח "קו כחול" על גרסאות התובעים ולקבוע כי חלקים מסוימים מהן יש להעדיף על פני גרסת הנתבע.

17.3. 17.3. שלישית, התובעים נמנעו מלהציג מסמכים שהיו יכולים ל"שפוך אור" על סוגיית אחריותו של הנתבע.

א. א. בדרכונו של התובע 2 מוטבעת אשרת עבודה לתקופה הרלוונטית לתובענה וממנה עולה כי האשרה ניתנה לנתבעת 5 כמעסיקתו. מאחר שלא הייתה טענה כאילו דרכונו של התובע 2 לא היה מצוי בידו, סביר להניח כי לפחות התובע 2 ידע מה זהות מעסיקתו הפורמאלית. על רקע זה הימנעות התובעים מלהציג את דרכונו של התובע 1 והימנעות התובעים מלהציג את אשרות העבודה של התובע 3 לתקופה הרלוונטית, מעוררת קושי, ונסביר: התובע 1 החל לעבוד במסעדה מיד עם הגעתו לישראל. משכך, אשרת העבודה הראשונה שקיבל יכולה לשמש אינדיקציה בבירור שאלת זיהוי המעסיק, היינו האם הייתה זו הנתבעת 1 או שמא היו אלה הנתבע או ליאת דביר באופן אישי. משהתובעים לא העלו טענה ולפיה אין דרכונו של התובע 1 בשליטתו, יש בהימנעותם מהצגתו כדי להחליש את עמדתם. התובעים אף נמנעו מלהציג את אשרות העבודה של התובע 3 לתקופות הרלוונטיות לתובענה. הימנעות מהצגת אשרות העבודה לתקופה הרלוונטית מחזקות את עמדת הנתבע ולפיה אכן שונו אשרות העבודה של התובעים על שמה של הנתבעת 5[40][40].

ב. ב. התובעים נמנעו מלהגיש את סיכום החשבון שנערך עימם בכתב יד. במהלך חקירתו הנגדית של הנתבע, הציגו התובעים בפניו סיכום חשבון שנערך עימם וביקשו את אישורו כי המדובר בכתב ידו. הנתבע שלל זאת בהעידו "זה לא כתב ידי. אני חושב שזה כתב היד של ליאת"[41][41]. נדגיש, כי סיכום חשבון הינו מסמך מהותי ביותר בהיותו בבחינת ’הודיית בעל דין’ בחובו ולפיכך אי הגשתו כחלק מראיות התובעים והמתנת התובעים עד לבירור השאלה האם הנתבע הוא זה שכתב את המסמך, תמוהה ביותר. התנהגות התובעים בעניין זה מחזקת את החשד בדבר הצגה סלקטיבית של אותן הראיות היכולות להצביע על הנתבע כגורם הדומיננטי בהעסקתם של התובעים.

בהקשר זה נציין כי הלכה היא, שהימנעות מהבאת ראיות שנמצאות בשליטת בעל הדין "מקימה למעשה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה הנעוצה בהגיון ובנסיון החיים, לפיה: דין הימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה היתה פועלת לחובת הנמנע. בדרך זו, ניתן למעשה משקל ראייתי לראיה שלא הובאה..."[42][42].

17.4. 17.4. רביעית, עדותו של הנתבע מתיישבת עם הראיות שהוצגו בפנינו.

הנתבע העיד כי לאחר שהמסעדה נקלעה לקשיים (כשנה לפני סגירתה) החליטו הוא וליאת דביר להכניס "איש מקצוע" שינהל את המסעדה, ובסופו של תהליך "הוקמה חברה חדשה [הנתבעת 5 – א.א.] עם מנהל חדש [אולג שיינקר – א. א.] שבא עם כל הידע שלו והוא טיפל בעסק. הוא לקח על עצמו חובות שהיו לסושילה"[43][43]. עדות זו מתיישבת עם המסמכים שהוצגו בפנינו[44][44], שכן הנתבעת 5 הוקמה בחודש אוגוסט 2005; הנתבעת 5 מופיע כמעסיקתם של התובעים בתלושי השכר; תלוש השכר המוקדם ביותר שהוצג הוא תלוש שכר לחודש אוגוסט 2005; בתלושי השכר של התובע 1 מופיע כי מועד תחילת העסקתו היא ביום 1.8.2005, על אף שאין כל מחלוקת כי החל לעבוד במסעדה בחודש 5/2004. כלומר, המסמכים מחזקים את גרסת הנתבע בדבר הכנסת אולג שיינקר כשותף ועל מעבר המסעדה לניהולה של הנתבעת 5.

בנוסף, הנתבע העיד כי אולג שיינקר התנה את כניסתו לניהול המסעדה בכך שהראשון לא יהיה מעורב בניהול השוטף ושלא תהיה לו זכות חתימה בחשבון הבנק. עדות זו מתיישבת עם שתי ראיות שהוצגו בפנינו. האחת, בהתאם לדו"ח רשם החברות המנהלת של הנתבעת 5 היא החברה שבבעלותו של אולג שיינקר בלבד (הנתבעת 7) על אף שגם הנתבעת 4 (החברה שבבעלות הנתבע) היא בעלת מניות של הנתבעת 5. והשנייה, השיק בו שולמה משכורת חודש יולי 2006 של התובע 3 הינו שיק של הנתבעת 5. כמו כן, הסיבה לאי כיבודו ע"י הבנק היא היעדר חתימתו של אולג שיינקר.

18. 18. מן המקובץ עולה, כי נוכח הסתירות בגרסאותיהם של התובעים והימנעותם מלהציג מסמכים שהיו יכולים להצביע על מכלול מערכת יחסי העבודה שהייתה במסעדה מחד, ומאידך עדותו העקבית של הנתבע שהשתלבה ונתמכה בראיות ובמסמכים שהוצגו בפנינו, לא נותר לנו אלא לקבוע שהתובעים לא הרימו להוכיח את טענתם לפיה נקשרו בינם לבין הנתבע באופן אישי יחסי עובד ומעביד.

19. 19. בשולי הדברים נציין כי מקום בו מוכח שעובד לא ידע שהוא מתקשר עם תאגיד, הנטייה תהיה לראות במנהל בפועל או בכח כמעביד הישיר[45][45]. שכן, מאחריותו של מנהל בפועל או בכח להבהיר כי הוא פועל בכובעו כאורגן של התאגיד, ואם חדל מלעשות כן הוא צפוי לשאת באחריות אישית להתקשרויות התאגיד. במקרה הנוכחי לא הוכח כי תפקידו של הנתבע חרג מהנטען על ידו – בעל מניות בתאגיד שהחזיק במסעדה ולא מי שניהל בפועל או בכח את התאגיד. למשל במקרה בו היה מופיע הנתבע (באמצעות הנתבעת 4) במסמכים הנתבעת 5 כ’מנהל’.

(ב) (ב) הרמת מסך:

20. 20. כעת נותר לנו להכריע בטענת התובעים הנוגעת לשאלת ’הרמת המסך’ (בשרשור) בין הנתבעת 5 לבין הנתבע. הלכה היא כי "עקרון האישיות המשפטיות הנפרדת מעוגן עמוק בשיטתנו המשפטית (דב"ע נג/205 – 3 וגיה – גלידות הבירה [1], בעמ’ 359) ועל-פיו ערכאה שיפוטית לא תמהר להרים את מסך ההתאגדות"[46][46]. לפיכך על מנת שניתן יהיה לחייב את הנתבע בחובות הנתבעת 5, על התובעים להוכיח כי מתקיימים העילות להרמת מסך ההתאגדות.

21. 21. כידוע, העילה המובהקת להרמת מסך ההתאגדות הינה אותה "קטגוריה של מקרים המצביעים על שימוש לרעה שעושים בעלי מניות בחברה ובאישיותה המשפטית הנפרדת. המושג ’שימוש לרעה’ כולל מצבים אחדים, ועיקרם הם מעשי תרמית, עירוב נכסים של בעלי עניין עם נכסי החברה, מימון לא מספיק לפעולות החברה, הברחת נכסים מן החברה אל בעלי מניותיה ללא תמורה מספקת ועוד"[47][47].

22. 22. במקרה שבפנינו, לא הוכיחו התובעים כי מתקיימות נסיבות המצדיקות הרמת מסך. התובעים לא הוכיחו כי הנתבע עשה שימוש לרעה באישיותה המשפטית של הנתבעת 5, באמצעות הנתבעת 4; הקים לבדו או יחד עם אולג שיינקר את הנתבעת 5 למטרה פסולה; עירב את נכסיו האישיים בנכסי הנתבעת 5; הבריח נכסים של הנתבעת 5 ללא תמורה מספקת; עשה מעשים אשר הינם בגדר תרמית.

23. 23. מהראיות שהובאו בפנינו מצטיירת דווקא התמונה ההפוכה ולפיה פעל הנתבע באופן שבו פועל כל בעל מניות סביר בחברה. שיתוף הפעולה בין הנתבעת 5 והנתבעת 1 נוצר על מנת שהמסעדה תוכל להמשיך בפעילותה נוכח הקשיים אליהם נקלעה; הנתבע פעל בהתאם להסכם עם אולג שיינקר – לא התערב בניהול המסעדה, לא היה אחד ממנהלי הנתבעת 5 ואף לא היה בעל זכות חתימה בחשבון הבנק שלה; תלושי השכר של התובעים הוצאו ע"י הנתבעת 5; הוויזה של התובע 2 אף הוסבה על שמה של הנתבעת 5.

24. 24. נוכח האמור, לטעמנו יש לדחות את תביעת התובעים גם בעילה של הרמת מסך.

סוף דבר:

25. 25. לאור האמור, התובענה כנגד הנתבע 2 נדחית. כל תובע ישלם לנתבע שכר טרחת עו"ד בסך של 1,000 ₪ בתוספת מע"מ, תוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין. לא ישולם הסכום במועד ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.



על פסק הדין ניתן לערער בזכות בפני בית הדין הארצי לעבודה בירושלים. הודעת ערעור יש להגיש לבית הדין הארצי תוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין.



ניתן היום כ"ב באדר, תשס"ט (18 במרץ 2009), בהעדר הצדדים.




נ.צ (ע) נילי שביט אילן איטח – שופט
אב"ד


נאווה ינאי



--------------------------------------------------------------------------------





--------------------------------------------------------------------------------

[1][1] דו"ח החברות של הנתבעת 1 הינו חלק מנספח א’ לכתב התביעה.
[2][2] עמ’ 17 לפרוטוקול ש’ 12.
[3][3] דו"ח החברות של הנתבעת 4 הינו חלק מנספח א’ לכתב התביעה
[4][4] נ.צ. (מ) שהיה נוכח בקד"מ הוזמן ולא התייצב, לפיכך משלא נשמעו עדויות או הוגשו ראיות במהלך הקד"מ, ניתן פסק הדין במותב חסר (דב"ע נו/2 – 2 לוג’יק בע"מ – אהרון וולנשטיין, פד"ע כט 560).
[5][5] על פי אשרות העבודה היה התובע 3 רשאי לעבוד עד לסוף שנת 2004 בחברת נוף חי ניהול ונכסים (1986) בע"מ ועד לסוף שנת 2005 בחברת חיפה אסיה בע"מ.
[6][6] עמ’ 4 לפרוטוקול ש’ 12 – 13.
[7][7] עמ’ 4 לפרוטוקול ש’ 17 – 19; עמ’ 8 ש’ 17 – 20; עמ’ 11 ש’ 17 – 19.
[8][8] עמ’ 4 לפרוטוקול ש’ 22 – 24.
[9][9] עמ’ 11 ש’ 21 – 22.
[10][10] עמ’ 11 לפרוטוקול ש’ 24.
[11][11] עמ’ 4 לפרוטוקול ש’ 26; עמ’ 8 ש’ 22.
[12][12] עמ’ 8 לפרוטוקול ש’ 26 – 27; עמ’ 12 לפרוטוקול ש’ 13 – 16.
[13][13] עמ’ 5 לפרוטוקול ש’ 2; ש’ 25 – 26; ש’ 28.
[14][14] עמ’ 6 לפרוטוקול ש’ 4 – 5.
[15][15] עמ’ 6 לפרוטוקול ש’ 7.
[16][16] עמ’ 10 לפרוטוקול ש’ 10 – 14.
[17][17] עמ’ 10 לפרוטוקול ש’ 17 – 19.
[18][18] עמ’ 13 לפרוטוקול ש’ 3 – 8.
[19][19] עמ’ 5 לפרוטוקול ש’ 4 – 6; ש’ 9 – 10.
[20][20] עמ’ 9 לפרוטוקול ש’ 4 – 11.
[21][21] עמ’ 9 לפרוטוקול ש’ 21 – 23.
[22][22] עמ’ 12 לפרוטוקול ש’ 18 – 22.
[23][23] עמ’ 10 לפרוטוקול ש’ 16 ; עמ’ 12 ש’ 25 – 27.
[24][24] עמ’ 15 לפרוטוקול ש’ 1 – 3; עמ’ 16 ש’ 17 – 23.
[25][25] עמ’ 16 לפרוטוקול ש’ 23; עמ’ 14 ש’ 20.
[26][26] עמ’ 14 לפרוטוקול ש’ 17 – 25.
[27][27] עמ’ 17 לפרוטוקול ש’ 4 – 10.
[28][28] סעיף 9 לתצהיר הנתבע.
[29][29] עמ’ 13 לפרוטוקול ש’ 22 – 25.
[30][30] עמ’ 14 לפרוטוקול ש’ 5 – 18.
[31][31] עמ’ 15 לפרוטוקול ש’ 5 – 8.
[32][32] עמ’ 16 לפרוטוקול ש’ 1 – 3.
[33][33] עמ’ 16 לפרוטוקול ש’ 21 – 23.
[34][34] עמ’ 16 לפרוטוקול ש’ 6 – 7; עמ’ 18 לפרוטוקול ש’ 18 – 21.
[35][35] 17 לפרוטוקול ש’ 17 – 23.
[36][36] עמ’ 16 לפרוטוקול ש’ 13 – 15.
[37][37] עמ’ 16 לפרוטוקול ש’ 25 – 27 עד עמ’ 17 ש’ 1 – 4.
[38][38] עמ’ 18 לפרוטוקול ש’ 10 – 13.
[39][39] עמ’ 4 לפרוטוקול ש’ 12 – 13; עמ’ 9 ש’ 2 – 3; עמ’ 12 ש’ 15 – 16.
[40][40] עמ’ 17 לפרוטוקול ש’ 7 – 10.
[41][41] עמ’ 18 לפרוטוקול ש’ 17.
[42][42] י. קדמי על הראיות, חלק שלישי (תשס"ד), עמ’ 1650.
[43][43] עמ’ 17 לפרוטוקול ש’ 5 – 6.
[44][44] דו"חות רשם החברות של הנתבעות 4, 5 ו-6.
[45][45] השווה למגמת בתי הדין לעבודה בעניין ע"ע (ארצי) 1091/04 רז – תשלובת הבניה של הקיבוץ הארצי, פד"ע מ 836 (2005)
[46][46] ע"ע 1170/00 פרידמן – יוניוב ירחמיאל ובניו חברה קבלנית לבנין בע"מ, פד"ע לח 817 (2002) (להלן – פרשת פרידמן).
[47][47] פרשת פרידמן. לעניין הרמת מסך בגין ערבוב נכסים ר’ ע"ע (ארצי) 1137/02 אדיב - החברה לפיתוח ולמלונאות רחביה בע"מ, (לא פורסם, 19.1.2003) ולעניין הרמת מסך בגין שימוש לרעה במסך ההתאגדות כדי להתחמק מנושים ר’ ע"ע (ארצי) 1401/04 ברק - פרץ, (לא פורסם, 5.6.2006).