עובדים זרים רבים מגיעים לישראל בשנים האחרונות על מנת להשתלב בענף הסיעוד המקומי. כניסתם למדינה מוסדרת על ידי משרד הפנים ובאמצעות אשרות עבודה. אשרות עבודה אלה הינן אשרות זמניות. דהיינו, בתום התקופה העובד חוזר למולדתו. לא אחת, עובדים זרים (לא רק בענף הסיעוד) מבקשים להישאר בישראל מסיבות כאלה ואחרות. פעמים רבות, הטענה בפי העובד הסיעודי הינה אהבה ונישואין. דהיינו, נטען כי במהלך החיים בישראל העובד הסיעודי הכיר את בן זוגו, ועל כן הוא מעוניין להישאר במדינה "בשביל האהבה". מיותר לציין כי המרחק מכאן לנישואים פיקטיביים איננו גדול. להלן דוגמא למקרה כאמור.

 

יש לכם שאלה?

פורום ויזה לישראל | אזרחות ישראלית
פורום נישואים אזרחיים | התרת נישואין

 

עובדת זרה מרומניה הגיעה בשנת 2001 לישראל על מנת לעבוד כמטפלת סיעודית. כאשר היא הייתה בת 54, היא נישאה, בהליך אזרחי, לקשיש ישראלי המבוגר ממנה ב-30 שנה. בעקבות החתונה, משרד הפנים החל לפעול על מנת להסדיר את כניסתה של העובדת הסיעודית לישראל. עם זאת, חצי שנה לאחר הנישואין, בעלה של העובדת הלך לבית עולמו. עם פטירתו של בן הזוג, משרד הפנים הפסיק את הליך הסדרת מעמדה של העובדת הסיעודית. האחרונה פנתה בעניין לבית המשפט המחוזי אך זה דחה את ערעורה. העובדת הסיעודית לא אמרה נואש והגישה לבית המשפט העליון ערעור על החלטת המחוזי. בית המשפט העליון מתח ביקורת חריפה על התנהלותה של העובדת וקבע כי גרסתה באשר לכנות הזוגיות עם המנוח הייתה רצופה בסתירות ושקרים. בסופו של היום, נדחה גם הערעור בעליון.

 

סתירות מהותיות היורדות לשורש העניין

 

בפסק הדין בעליון נקבע כי אין לקבל את טענותיה של העובדת הסיעודית בדבר היעדר שימוע כדין. להיפך, קבע בית המשפט, העובדת עמדה בפני שימוע ואף חתמה בסופו על כל עמוד מפרוטוקול הדיונים. בית המשפט הדגיש כי "אי אמירת אמת" הינה מעשה חמור וזאת ביתר שאת כאשר מדובר באי אמירת אמת אשר נמשכה לאורך כל ההליך. למשל, העובדת הסיעודית טענה כי היא צריכה להישאר בישראל, בין השאר על מנת להנציח את זכרו של בעלה המנוח. היא טענה כי המנוח הלך לעולמו מבלי שאיש יוכל לדאוג להנצחת שמו. זאת כאשר היא מסתירה הליך המתנהל במקביל בינה לבין אחיינו של המנוח אודות ירושת האחרון (בבית המשפט לענייני משפחה). יודגש כי האחיין העלה טענות קשות ביותר בהליך זה כנגד המערערת, ובין השאר טען כי האחרונה השפיעה על המנוח השפעה בלתי הוגנת, חדרה לחייו בדרך לא דרך, והרחיקה אותו מבני משפחתו.

 

השופט סולברג, אשר כתב את פסק הדין, ציין כי המערערת טענה פעם אחר פעם שהיא והמנוח ניהלו מערכת חיים זוגית ומשותפת במשך שמונה שנים רצופות, מאז שנת 2001. היא טענה כי דרכיהם של בני הזוג לא נפרדו עד ליום פטירתו של המנוח. עם זאת, בחינת הדברים לעומקם העלתה כי במשך כשנה וחצי במהלך התקופה הנטענת המערערת כלל לא שהתה בישראל. יתרה מכך, במכתב אחר אשר הוגש במסגרת ההליכים נטען כי המערערת הגיעה לישראל רק בשנת 2005 (ארבע שנים לאחרונה חתונתה).

 

סולברג הוסיף וציין כי המערערת שהתה תקופות רבות ללא אישור בישראל, וזאת כאשר היא עושה דין לעצמה ואיננה משיתה ליבה להוראות חוק הכניסה לישראל. כמו כן, היא ניסתה לטעון שמרכז חייה נמצא בישראל, אך לא סיפרה לבית המשפט שיש לה ארבעה ילדים ששלושה מהם מתגוררים ברומניה ואחת בגרמניה. בסופו של היום, בית המשפט העליון דחה את הערעור מכל וכל וחייב את המערערת בתשלום 10,000 שקלים למדינה עבור הוצאות משפט.