תקציר: בית הדין האזורי לעבודה פסק פיצויי שיא לעובדת בגין עוגמת נפש בסך של 100,000 ₪ עקב החתמתה על הסכם פרישה תוך ניצול מצוקתה. בית הדין הארצי לעבודה קיבל את ערעור העובדת והגדיל את סכום הפיצויים ל- 200,000 ₪ - הסכום הגבוה ביותר שנפסק בבתי הדין לעבודה כפיצויים בגין עוגמת נפש. כמו כן חויבה חברת בזק בהוצאות משפט. להלן מובא פסק הדין בבית הדין האזורי לעבודה (כאמור הסכום שנפסק הוכפל בבית הדין הארצי).
במהלך המשפט התברר כי גורמים בחברת בזק, אשר התנהגותה של התובעת לא מצאה חן בעיניהם הפעילו מעקבים אחר התובעת וכן האזנות לה - במהלך עבודתה. לארח מכן "הודלף" לתובעת כאילו היא צולמה בלא ידיעתה וכאילו תמונות בלתי נאותות שלה נמצאות בידי קצין הביטחון. למרות בקשתה התמונות לא הוצגו בפניה. עקב הזעזוע מן המעקבים אחריה וצילומיה בסתר, ניסתה התובעת לשים קץ לחייה על ידי נטילת כדורים עת שהתה בעבודה. לאחר אותו אירוע נשלחה התובעת לבדיקות בבית החולים. במהלך המשפט התברר כי מנהלת מחלקת הפרישה של חברת בזק החתימה את העובדת על "הסכם פרישה" בעודה בבית החולים. לאחר שבע שנים פחות יום ממועד הפסקת עבודתה הגישה התובעת תביעה כנגד בזק, ללא עורך דין. בשלבי המשפט הראשונים הוצע לתובעת על ידי בית המשפט לקבל סך של 500 ₪ ולמשוך את התביעה. התובעת פנתה לעו"ד ציאון אשר החל בייצוגה לאחר הגשת התביעה. בית הדין האזורי לעבודה בירושלים התרשם מחקירות העדים בפניו, קיבל את טענותיו של עו"ד ציאון ופסק לתובעת פיצויים בגין עוגמת נפש בסך של 100,000 ₪ בנוסף להוצאות משפט בסך עשרת אלפים ש"ח + מע"מ. במסגרת ערעור אשר הגישו שני הצדדים לבית הדין הארצי לעבודה – הוכפל הפיצוי ברכיב זה לסך של 200,000 ₪. סכום הפיצויים בגין עוגמת הנפש לעובד (200,000 ₪) הינו הסכום הגבוה ביותר אשר נפסק אי פעם בבתי הדין לעבודה במדינת ישראל – בגין עוגמת נפש.

בתי המשפט
בית הדין האזורי לעבודה בירושלים עב 002522/04

לפני: כבוד השופטת שדיאור שרה
נציג ציבור (ע) מר כאליהו 28/06/2006

בעניין: ג.צ
ע"י ב"כ עו"ד ציאון תובעת
נ ג ד
חברת בזק
ע"י ב"כ עו"ד שלמה בכור נתבעת

פסק דין

התביעה
עניינה של תביעה זו הינה זכאותה של התובעת לתנאי הפרישה שקיבלו עובדים במסגרת הסכם פרישה קיבוצי וכן זכאותה לפיצויים בגין עגמת הנפש, הכאב והסבל שנגרמו לה לטענתה בעטיה של התנהגות הנתבעת כלפיה ובנסיבות חתימתה על הסכם פרישה.

העובדות
1. התובעת עבדה בחברת בזק במשך 33 שנה ברציפות החל משנת 1960, אז התקבלה לעבודה במשרד התקשורת ועד שנת 1993.
2. התובעת עבדה כאחראית על מחסן האלקטרוניקה בבית הספר הארצי לתקשורת של הנתבעת בתל-אביב (להלן: בית הספר).
3. בתקופת עבודתה שימשה התובעת כנציגת הדירוג האחיד בועד העובדים של הנתבעת.
4. ביום 23.6.93 נערכה פגישה בין התובעת לאירית פוסק האחראית על פרישת עובדים בהנהלת בזק (להלן: פוסק), במהלכה חתמה התובעת על הסכם פרישה לפיו תאריך הפרישה לגמלאות הינו 31.10.93 (נספח א' לתצהיר התובעת) (להלן: הסכם הפרישה). ממועד החתימה על הסכם הפרישה לא שבה התובעת לעבוד בפועל.
5. ביום 12.10.93 קבע רופא החברה, ד"ר חדד פיליפ, כי התובעת אינה מסוגלת להמשיך בעבודתה, או בכל תפקיד אחר בחברת בזק מסיבות רפואיות. נקבעו לה 70% נכות צמיתה. התובעת ערערה על אחוזי הנכות שנקבעו לה, וביום 21.11.93, קבע ד"ר חדד, כי נכות התובעת הינה בשיעור של 100% נכות לצמיתות (נספחים א' וב' לתצהיר אירית פוסק).

השתלשלות העניינים
6. כתב התביעה הוגש בבית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב-יפו ביום 1.11.00, ובו תבעה התובעת סעד כספי בגין פגיעה פיזית ונפשית שגרמה לה חברת בזק (להלן: "בזק" או "הנתבעת"). התובעת לא הייתה מיוצגת עת הגישה התביעה. ביום 5.2.03 הודיעה התובעת על מינוי ב"כ כעו"ד מייצג.
7. התביעה המקורית הוגשה לסעד כספי בסך 500,000 ₪, אולם סכום התביעה הוקטן בשל חוסר יכולתה של התובעת לעמוד בתשלום האגרה. ביום 5.12.05, תוקן סכום התביעה פעם נוספת, לבקשת התובעת והועמד שוב על סך 500,000 ₪.
8. יום קודם לישיבת ההוכחות שנקבעה בהליך, נודע לבית הדין האזורי בת"א כי אחד מעדי התביעה, מר נחום ויגיסר, אינו יכול להעיד במסגרת ההליך, בהיותו נציג ציבור מכהן בבית הדין לעבודה בת"א. נשיא בית הדין הארצי קבע בהחלטתו מיום 15.7.04 (בש"א 1404/04), כי התיק יועבר לבירור בפני בית הדין האזורי בירושלים.
9. בדיון שהתקיים ביום 13.1.05 בבית הדין, נדחו טענות מקדמיות שטענה הנתבעת: טענה לדחייה על הסף מחמת התיישנות, טענת חוסר סמכות, הרחבת חזית ועוד.
10. ביום 23.3.05 הגישה התובעת חוות דעת אקטוארית של האקטואר, מר גד שפירא, באשר להפסדים שנגרמו לתובעת כתוצאה מפרישתה המוקדמת מבזק (להלן: חוות הדעת).

טענות התובעת
11. לטענת התובעת, הנתבעת התנכלה לה ופגעה בה פיזית ונפשית. מסכת ההתעללות שעברה מצד הנתבעת וכללה מעקבים, האזנות סתר וצילומים של התובעת, הובילו אותה להתמוטטות נפשית עד כדי ניסיונה לשים קץ לחייה. בעת אשפוזה בבית החולים, לאחר ניסיון ההתאבדות, הגיעה לבקרה בבית החולים אירית פוסק. באמצעות "מסע שכנועים" ואף איומים, שכנעה אירית את התובעת לחתום על הסכם הפרישה, מבלי שניתנה לתובעת שהות להחליט בדבר או להיוועץ באדם אחר.
12. הסכם הפרישה נחתם שלא מרצונה החופשי של התובעת ובנסיבות שלתובעת לא הייתה גמירות הדעת להתקשר בו. החתמת התובעת על הסכם הפרישה נעשתה בתנאי כפיה, עושק, הטעייה וניהול מו"מ שלא בתום לב, כמשמעותן בחוק החוזים (חלק כללי).
13. לאחר שחזרה לביתה התחרטה התובעת על חתימתה על הסכם הפרישה, עליו חתמה בשל מצבה הקשה וחרדתה מהמשך ההטרדות וההשפלות, וניסתה לחזור בה מחתימתה, אולם פוסק טענה כי היא "כבר בפנסיה".
14. עקב אי רצונה לפרוש החלה התובעת לנקוט בצעדים שונים על מנת להשיג את ההטבות אותם קיבלו עובדים שפרשו במסגרת הסכם פרישה מיוחד שנחתם ביום 15.8.94, בין ועד העובדים להנהלת בזק. על גיבושו של הסכם הפרישה הקיבוצי נודע לתובעת מתוקף היותה חברת ועד. כמו כן, נפגשה עם מר גלנטי, אשר הבטיח לה, לדבריה, פיצויי פרישה בהתאם להסכם הפרישה הקיבוצי המתגבש.

טענות הנתבעת
15. הסכם הפרישה נחתם ביום 23.6.93, התביעה הוגשה ביום 1.11.00, היינו למעלה משבע שנים לאחר חתימת ההסכם, לפיכך תביעת התובעת התיישנה.
16. התובעת פרשה מעבודתה ע"פ הסכם פרישה שנחתם עמה בעקבותיו קיבלה הטבות מעל ומעבר למגיע עפ"י דין לרבות קבלת פנסיה כולל רכישת 2% נוספים ע"י הנתבעת, מימון עלות פרישתה המוקדמת, 3 חודשי הודעה מוקדמת, והעלאה בדרגה 10+.
17. התובעת היא זו שביקשה לפרוש מעבודתה. התובעת קיימה מספר פגישות עם אירית פוסק בנוגע לפרישתה טרם חתימת הסכם הפרישה, לפיכך, הסכם הפרישה לא נפל על התובעת "כרעם ביום בהיר" אלא קדם לו מו"מ ממושך. התובעת חתמה על הסכם הפרישה ברצון חופשי, ולא בעקבות כפיה או אילוץ. כמו כן, התובעת לא פנתה לבקש ביטול הסכם הפרישה לאחר החתימה.
18. התובעת לא בטלה את הסכם הפרישה ומנועה היא מלטעון כיום לזכויות הנובעות מכוח הסכם הפרישה הקיבוצי. בנוסף, בעת חתימת הסכם הפרישה עם התובעת, לא היו ידועים פרטי הסכם הפרישה הקיבוצי, שנחתם, כאמור, רק ביום 15.8.94, היינו כשנה לאחר פרישתה של התובעת. ועוד. לאור יציאתה של התובעת לפנסיית נכות רפואית ולאור קביעות רופא החברה, כי התובעת אינה מסוגלת להמשיך בעבודתה, הרי שממילא לא חל על התובעת הסכם הפרישה הקיבוצי שחל רק על עובדים שפרשו בשנת 1994.

הכרעת הדין
התיישנות
19. נתחיל בהסרת מכשול פרוצדוראלי בדבר טענת התיישנות התביעה שטענה הנתבעת בסיכומיה. טענה זו נדחתה כבר בהחלטת בית הדין מיום 13.1.05, ולכן אין מקום לשוב ולדון בה כעת. לפיכך, טענת ההתיישנות נדחית מהטעמים האמורים בהחלטה. יחד עם זאת, לעובדה שהתובעת השתהתה שנים רבות טרם הגשת התביעה, יינתן משקל בהכרעת הדין.
20. נדון בטענות התובעת כסדרן.
ראשית, לעניין בטלות הסכם הפרישה בגין הנסיבות בהן חתמה עליו התובעת;
שנית, באשר לזכאותה של התובעת לזכויות הנובעות מהסכם הפרישה הקיבוצי;
ושלישית, באשר לפיצויים המגיעים לתובעת אם בכלל.

שאלת תוקפו של הסכם הפרישה
21. כאמור, לטענת התובעת, נסיבות חתימת הסכם הפרישה מעידות על בטלותו, שכן ההסכם נחתם בהיעדר גמירות דעת של התובעת להתקשר בו, החתמת התובעת על הסכם הפרישה נעשתה בחוסר תום לב ובכפייה ומהווה מעשה עושק והטעיה.
התובעת תיארה בעדותה את נסיבות חתימתה על הסכם הפרישה:
"... היא (אירית פוסק – ש.ש.) נתנה לי לקרוא אותו בבית חולים בלינסון, ובאותו זמן ראיתי סעיף שלא מצא חן בעיני ולא ידעתי עליו בכלל, והיא אמרה שזה שום דבר, וזה יתבטל, שאלתי אם זה שום דבר למה זה נכנס למכתב הזה, היא ענתה כותבים, את יודעת מה קורה במשרדים. זה היה סעיף על הליכי המשמעת. ...בגלל המצב הקשה שלי, אז חתמתי אני לא יודעת על מה חתמתי, והיא נתנה לי את הנייר והגעתי הביתה וקיבלתי כדורים ללחץ דם, וקראתי בערב וחשכו עיניי, בערב שהרגשתי טוב יותר הבנתי שעשיתי שגיאה, חשבתי בבית החולים שאקבל התקף לב" (פרו' מיום 13.1.05, עמ' 5 ש' 16-22) (ההדגשות אינן במקור – ש.ש.).
התובעת ציינה, כי אירית פוסק הביאה איתה לבית החולים את הסכם הפרישה (נספח א') מוכן. וכן ציינה, כי כבר באותו היום, עת שבה לביתה מבית החולים, התקשרה לפוסק על מנת לחזור בה מחתימתה, אולם פוסק השיבה כי אינה יכולה לחזור בה מחתימתה וכי היא "כבר בפנסיה".
22. מול גרסת התובעת לעניין נסיבות חתימת הסכם הפרישה, עומדת גרסתה של גב' אירית פוסק. פוסק ציינה בתצהירה, כי הסכם הפרישה של התובעת לא נחתם בבית החולים אלא במשרדי הנתבעת או בפגישה בבית קפה. ההסכם לא הוכן מראש, אלא נוסח בכתב יד בפגישה עם התובעת כשהתובעת שותפה מלאה לניסוחו (פסקה 8 לתצהיר).
אולם, גרסתה של אירית פוסק בעדותה בבית הדין הייתה מבולבלת ולא עקבית, רצופה סתירות ובלתי סבירה, כל זאת כפי שיפורט להלן.
פוסק טענה בתצהיר, כי ביקרה את התובעת בבית החולים. בעדותה, שינתה גרסה זו וטענה, כי קבעה עם התובעת להיפגש בכניסה לבית החולים, וכי התובעת לא הייתה מאושפזת אלא עברה בדיקות בלבד.
יאמר כבר עתה כי לא האמנתי לגרסה המאוחרת, ו"המשופצת" של אירית פוסק בעדותה. העדה אף סתרה את עצמה בעדותה: "היה לי איתה קשר טלפוני ואם שמעתי שהיא שוכבת בבית חולים אז הלכתי לבית החולים" ובהמשך: "היא לא שכבה בבית החולים, קבעתי איתה בכניסה" (עמ' 37 לפרו' מיום 9.6.05). לא למותר לציין, כי אין זה סביר בעיני שמנהלת מחלקת פרישה, טרחה ללכת לבקר את התובעת בבית החולים, אם לא הייתה מאושפזת אלא הלכה לבצע בדיקות בלבד. יתרה מזו, אם נקבל את טענת העדה כי הסכם הפרישה עם התובעת נחתם בכניסה לבית החולים בעת שהתובעת המתינה לבדיקות שנאלצה לעבור עקב ניסיון ההתאבדות, ברור כי גרסה זו אינה תומכת בעמדתה של הנתבעת כי הסכם הפרישה נחתם כדין.
לטעמנו, ניצלה הנתבעת את מצבה החלש והרגיש של התובעת, ומיהרה להחתים אותה על הסכם פרישה מקפח, לעומת הסכם הפרישה הקיבוצי, בנסיבות בהן יכולת ההתנגדות וכושר השיפוט של התובעת לא היו במיטבן, וזאת בלשון המעטה. ניתן אף לראות בהתנהגותה זו של הנתבעת "מחטף" שמטרתו לגרום לתובעת להסכים לתנאי הפרישה המקפחים, תוך ניצול ציני של הנסיבות המתוארות לעיל, נסיבות שיש בהן אף כדי להצביע על מצב של חוסר תום לב וכפיה.
23. תחילה טענה פוסק, כי לא הגיעה עם הסכם מוכן לפגישתה עם התובעת. אולם לאחר מכן, ציינה כי החתימה את התובעת בכניסה לבית החולים. היא הנותנת, כי הגיעה עם מסמך מוכן. שכן קשה להאמין, כי עמדה לרשום את תוכן הסכם הפרישה של התובעת בכניסה לבית החולים, מבלי לשבת ולדון בפרטי ההסכם עם התובעת.
אף אם נכונה גרסה זו של פוסק, כי הדין ודברים בנוגע לפרישתה של התובעת התנהל בעמידה בכניסה לבית החולים, בין בדיקותיה של התובעת בעקבות ניסיונה לשים קץ לחייה, הרי שהדברים אף חמורים יותר. ובכל מקרה, ברור כי לא נוהל עם התובעת משא ומתן על תוכן ההסכם וכי לא ניתן לה הסבר לגבי תנאי פרישתה, בנסיבות המתוארות לעיל או אף בנסיבות העולות מגרסת הנתבעת עצמה.
24. עדותה של פוסק אף עמדה בסתירה להסכם הפרישה עצמו, שכן אירית פוסק העידה, כי לא ידעה על הליכי המשמעת המתנהלים נגד התובעת. דא עקא, בהסכם הפרישה, שנכתב בכתב ידה של פוסק, נכתב במפורש: "בעצם חתימה על הסכם זה נפסקים הליכי המשמעת שננקטו" (סעיף 8 להסכם הפרישה – נספח א' לתצהיר התובעת). לאור מעמדה הבכיר של פוסק בנתבעת וכן לאור התחייבותה להפסיק את הליכי המשמעת, המסקנה היא שפוסק ידעה גם ידעה על הליכי המשמעת. והדברים מתחזקים לאור תשובתה לשאלת בית הדין לעניין סמכותה לבטל הליכי משמעת: "לא התעסקתי בזה, אבל בדרך כלל כשסגרתי הסכם פרישה והייתי באה הליכי המשמעת היו נסגרים. הייתי מציגה את הסיכום, הייתי מציגה בפני מי שניהל נגדה את המשמעת. ש. במקרה שלה הלכת למישהו. ת. אם זה היה אדגר אז הראיתי לו את הסיכום והוא ביטל את המשמעת. אני זוכרת בוודאות שהלכתי אליו והראיתי לו... מי שטיפל במשמעת קיבל את הסיכום" (עמ' 39 לעדותה). כך שלמעשה, הודתה פוסק בפה מלא, כי ידעה על התנהלותם של הליכי משמעת נגד התובעת. אולם, הדברים אף חמורים יותר, שכן, פוסק ציינה במפורש, כי התנתה את הפסקת ההליכים המשמעתיים נגד התובעת בחתימת התובעת על הסכם הפרישה (עמ' 32-33). לא רק שיש בכך כדי לפגום ברצונה החופשי של התובעת לחתום על הסכם הפרישה, שכן מדובר באמצעי כפייה ואיום, אלא שאף התברר, כי כלל לא התנהלו הליכים משמעתיים נגד התובעת. (ר' מכתבו של יוסי אגיב, סמנכ"ל לארגון ומשאבי אנוש לתובעת מיום 1.7.97 (נספח ב' לתצהיר התובעת).
בתצהירה ציינה פוסק את הדברים הבאים: "הואיל והתנהלו נגדה הליכי משמעת בעבר נכתב בהסכם הפשרה כי בעצם החתימה על הסכם הפשרה נפסקים הליכים אלו" (סעיף 7). בעדותה, סתרה דברים אלו באמרה, שנודע לה על הליכי המשמעת נגד התובעת מהתובעת עצמה.
זאת כאשר כזכור, טענה, כי את הסכם הפרישה כתבה במועד הפגישה עם התובעת בבית החולים. הדברים אף אינם מתיישבים עם הכתוב בהסכם הפרישה, כאמור לעיל.
הואיל ולא התקיימו למעשה הליכי משמעת נגד התובעת, המדובר באמצעי לא כשר לגרום לתובעת לחתום על ההסכם. בדברים אלו, לאור מצבה הנפשי הקשה של התובעת יש אפילו סחיטה, שכן פוסק ידעה עד כמה התובעת הייתה רגישה לנושא, שאף הוביל אותה, כאמור, לניסיון התאבדות.
25. בעדותה של פוסק קיימות סתירות נוספות. תחילה העידה, כי הסכם הפרישה נכתב על ידה בנוכחות התובעת, לאחר מכן ציינה: "אני לא זוכרת את הרגע בו הוא נכתב" (עמ' 35).
לעניין מקום החתימה, ציינה בתצהיר: "כזכור לי הסכם הפשרה לא נחתם בבית החולים אלא במשרדי החברה או בפגישה שקיימנו בבית קפה" (סעיף 8). בעדותה, שינתה הגרסה לדברים אלו: "יש להניח או במשרד שלי או במשרד שלה" (עמ' 35). אולם בהמשך עדותה, סתרה דברים אלה ואמרה במפורש: "נפגשתי איתה בכניסה לבית החולים, לא בבית חולים" (עמ' 36). כשעומתה עם האמור בתצהיר, לפיו נפגשה עם התובעת בבית קפה, פירשה: "בכניסה לבית החולים יש בית קפה ונדמה לי שישבנו שם. שם ישבתי ודיבתי איתה לא חתמנו על הסכם בבית הקפה. אני משוכנעת" (עמ' 36). פוסק מוסיפה להסתבך בעדותה, וטוענת: "ש. יכול להיות שנחתם בבית הקפה שבכניסה לבית החולים. ת. יכול להיות שהיה בכניסה לבית חולים" (עמ' 36 למטה).
26. כמו כן, פוסק טענה, כי לא ידעה שהתובעת ניסתה לשים קץ לחייה באמצעות כדורים: "ש. זכור לך אירוע שניסתה לבלוע כדורים בספריה. ת. לא ידעתי, איפה יש ספריה?" (עמ' 35). וכי ביום של החתימה על ההסכם לא הבחינה שהתובעת נמצאת במצב נפשי קשה.
אולם בהמשך, כשנשאלה כיצד הגיעה התובעת לפרוש בפנסיית נכות רפואית, לא הצליחה העדה להסביר, מדוע הפנתה את התובעת להיפגש עם רופא הנתבעת בקשר לפרישתה: "הסברתי לה שיש לה אפשרות להיפגש עם הרופא. כמו לכל אחד" (עמ' 37). כך גם לגבי ביקורה את התובעת בבית החולים. פוסק טענה כי ביקרה אותה בבית החולים, שם נחתם הסכם הפרישה, אך היא לא ידעה מדוע הייתה התובעת בבית החולים. הדברים אינם הגיוניים.
27. לאור הדברים האמורים לעיל, אנו דוחים את גרסתה של פוסק מכל וכל, ומעדיפים את גרסת התובעת שהותירה רושם אמין בעדותה, לעומת עדותה של אירית פוסק, שהייתה מגמתית ובלתי אמינה, בכל הנוגע לנסיבות חתימת הסכם הפרישה עמה.
גרסת התובעת לעניין החתימה על הסכם הפרישה בבית החולים הייתה עקבית עוד מראשית ההליך דנן, עת הגישה התביעה בבית הדין בת"א בנובמבר 2000. בניגוד לגרסתה העקבית של התובעת, גרסתה של אירית פוסק, כפי שניתן לראות לעיל, עברה תהפוכות וגלגולים שונים בהתאם לצורך.
28. גרסת התובעת נתמכה בעדויות ובראיות נוספות. מכתבו של יוסי אגיב, סמנכ"ל לארגון ומשאבי אנוש לתובעת מיום 1.7.97 (נספח ב' לתצהיר התובעת), מאשר את טענתה של התובעת בדבר האזנות ומעקבים שנערכו לגביה: "התייחסות משפילה שכללה האזנות ומעקבים – בוצעו ברשות הרבים במשך יומיים, אך לא בוצעו ברשות הפרט, כך שלא נפגעה פרטיות העובדת". בנוסף, ממכתב זה עולה, כי לא בוצע כל הליך משמעתי נגד הנתבעת. בניגוד לדבריה של פוסק, כאמור לעיל.
בנוסף, בנה של התובעת העיד, לעניין מצבה הנפשי של התובעת וציין, כי החתימו את אמו על הסכם הפרישה כשהייתה בבית החולים בשנת 93, מספר ימים לאחר ניסיון ההתאבדות (עמ' 21 ש' 14). העד תיאר את מצבה של התובעת אותה עת: "מצבה היה כמו בובה על חוט שאפשר לעשות מה שרוצים וזה לא מצב להחתים מישהו אחרי כזה אירוע" (עמ' 21 ש' 19-20). והדברים מדברים בעד עצמם.
עד הנתבעת, גלנטי, העיד אף הוא לעניין מצבה הנפשי של התובעת, בעקבות החקירה המשמעתית שהתנהלה נגדה לכאורה: "נסערת מאוד, היא אמרה שיש לה מחשבות קשות, אפילו דיברה על מחשבות לסיים את חייה, וזה עשה עלי רושם קשה מאוד..." וכן: "הרגשתי שהמצב שלה השתנה מאז שאני מכיר אותה" (עמ' 28 לפרו' מיום 9.6.05).
עד התובעת, נחום ויגיסר, הגדיר את נסיבות החתימה של התובעת על הסכם הפרישה כ"אירוע חמור וחריג ביותר" (סעיף 8 לתצהיר).
גרסתה של התובעת לעניין החתימה על הסכם הפרישה בבית החולים, נתמכה אף בדבריה של אתי סנדר, עפ"י תמליל שיחה בינה לבין התובעת (נספח ו לתצהיר התובעת). סנדר היא עובדת סוציאלית בבזק, עמה שוחחה התובעת בטלפון במועד ניסיון ההתאבדות. עם זאת, יצוין, כי לתמליל השיחה משקל מועט, שכן סנדר לא העידה בבית הדין ולכן דבריה לא נבחנו בחקירה נגדית. עדותה של סנדר הייתה יכולה לשפוך אור על הפרשה, שכן מעורבותה ניכרת לפי תצהירה של התובעת.
29. מר גלנטי העיד, כי כשהייתה כוונה להוציא עובד לפנסיה מוקדמת, נהוג היה שהמנהל יקרא לו לשיחה ויביא בפניו את הטענות נגדו (עמ' 25 לפרו' מיום 9.6.05). אולם, התובעת העידה, כי מעולם לא שוחחה עם אירית פוסק או משהוא אחר מבזק על פרישה (עמ' 5 ש' 13-15 לפרו' מיום 13.1.05). אירית פוסק העידה, כי לא ידוע לה אם מישהו בבזק רצה שהתובעת תפרוש או אם הייתה פנייה מהממונים עליה (עמ' 38 לפרו' מיום 9.6.05). גלנטי ציין, כי אינו יודע אם אכן התקיימה פגישה בין התובעת למנהלת שלה לעניין הפרישה. כן ציין, כי אינו יודע היכן נחתם הסכם הפרישה, אך הוסיף ואמר כי הוא מכיר את נוסח הסכם הפרישה של התובעת כנוסח המקובל באותה תקופה, ואינו יודע על טיוטות של הסכמים קודמים בנוגע לפרישת התובעת (עמ' 27). דברים אלו מחזקים את גרסת התובעת, כי הסכם הפרישה היה מוכן מראש, ולא נוהל מו"מ בעניינו. פוסק ציינה, כי אם יש מו"מ בנוגע לתנאי פרישה, הרי שהמו"מ מתקיים במועד החתימה על הסכם הפרישה (עמ' 34 לפרו' מיום 9.6.05). מכאן, שאילו קוים מו"מ על תנאי הפרישה של התובעת, הרי שהוא התקיים בבית החולים, בעת שהתובעת המתינה לבדיקות, ימים ספורים לאחר ניסיונה לשים קץ לחייה ובמצב נפשי קשה, עליו למדנו מעדויותיהם של בנה של התובעת ומר גלנטי.
30. מכל האמור עולה, כי עדויות אלה תומכות בטענת התובעת, כי במעמד חתימת הסכם הפרישה בבית החולים, הייתה משוללת גמירות דעת לחתום על הסכם הפרישה. זאת בשל מועד החתימה (ימים ספורים לאחר שניסתה לשים קץ לחייה); מקום החתימה בבית החולים בעת שעברה בדיקות רפואיות; תוכן ההסכם שכלל טענה, שלא התברר האם היא נכונה אם לאו, בדבר הליכי משמעת המתנהלים נגד התובעת; נסיבות החתימה (ללא שהות לחשוב, לבחון או להיוועץ עם אחר בדבר החתימה על ההסכם); התנהגות התובעת לאחר החתימה ניסתה לחזור בה מחתימתה באותו היום, ובהמשך שבתה שביתת רעב במשרדי הנתבעת.
לטענת התובעת, נסיבות חתימת הסכם הפרישה מעידות כי הסכמתה לחתום נעשתה שלא מרצונה החופשי. דבריו של גלנטי בדבר הדרך בה אמור להתנהל הליך הפרישה של עובד, מצביע על חוסר החוקיות של ההליך במקרה של התובעת.
31. סיכומו של דבר, לאחר שמיעת העדויות ועיון במסמכים ובראיות שהוגשו, הגענו לכלל מסקנה, כי אכן נסיבות חתימת הסכם הפרישה, הינן כאלה שלא ניתן לייחס בהן לתובעת, רצון חופשי וגמירות דעת כנדרש. כידוע, תוקפו של חוזה מותנה בגמירות הדעת של הצדדים לחתום עליו. בהיעדר גמירות הדעת של התובעת, כמפורט לעיל, מוטל בספק תוקפו של החוזה (הסכם הפרישה).

הדין החל
32. סעיף 17 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים), קובע כדלקמן:
"מי שהתקשר בחוזה עקב כפיה שכפה עליו הצד השני או אחר מטעמו, בכוח או באיום, רשאי לבטל את החוזה".
בעב' (באר-שבע) 1692/02 טויטו שמעוון נ' ספקטרוניקס בע"מ, תק-עב 2005(3) 3454, עמ' 3461, נקבע, כי ההיגיון המונח בבסיס סעיף 17 לחוק החוזים, הינו מתן הגנה למי שהתקשר בהסכם אך ורק בשל לחץ אשר שלל ממנו את יכולת הבחירה. נדרש שיהא זה לחץ, השקול למלתעות, מהן לא יכול המתקשר בחוזה להימלט. שם נקבע, כי מאחר והתובע חתם על ההסכם במהלך פגישה בבית קפה, אין תוקף להסכם, שכן "חתימה על הסכם שכזה בבית קפה אינה סבירה, וכמובן שסביבת החתימה אינה כזו המאפשרת לימוד ההסכם וקבלת הסברים אודותיו".
הדברים נכונים ביתר שאת בעניינו, שכן עסקינן בחתימה על הסכם פרישה בבית חולים. מקל וחומר, שסביבת החתימה לא אפשרה לתובעת ללמוד את ההסכם ולקבל הסברים אודותיו, כל שכן להתייעץ עם אחרים או לשקול שיקוליה.
33. טענות הנתבעת, כנגד המצב הנפשי הקשה בו הייתה התובעת בתקופת חתימת הסכם הפרישה, נדחות וטוב אילו לא היו נטענות כלל. ברור כי מצבה הנפשי של התובעת היה קשה לאור העובדה שהיא ניסתה לשים קץ לחייה. גרסתה של התובעת, כי לאחר שחרורה מבית החולים בעקבות ניסיון ההתאבדות, ניסתה להשתקם ולכן לא נקטה מיד בצעדים לביטול הסכם הפרישה, למעט שיחת הטלפון לאירית פוסק, הינה גרסה סבירה והגיונית. התובעת אף ציינה "הייתי על סף מוות הייתי בלא אכפתיות משום דבר. שמחתי שיכולתי להכין לילדים משהו לאכול" (עמ' 9 ש' 21-22 לפרו' מיום 13.1.05).
1. נסיבות החתמת התובעת על הסכם הפרישה בבית החולים, לאחר ניסיון התאבדותה, מבלי לאפשר לה להתייעץ או לשקול את האמור בהסכם טרם חתימתה, הינם מעשה כפייה כהגדרתו בסעיף 17 לחוק החוזים. התובעת חתמה על הסכם הפרישה בשל איום מצדה של פוסק בדבר ניהול הליכי המשמעת נגד התובעת, וכפייה בשל עצם המצב בו נמצאה התובעת בעת החתימה. לפיכך, רשאית הייתה התובעת לבטל את ההסכם, אולם כאמור, כשביקשה התובעת לחזור בה מחתימתה עוד באותו הערב, נתקלה בסירוב. מכאן שבסופו של יום, הסכם הפרישה לא בוטל.
2. יוער, כי התובעת טענה שנסיבות החתימה מהוות מעשה עושק. טענה זו אין בידי לקבל, שכן לצורך עילת העושק (סעיף 18 לחוק החוזים), יש להוכיח, כי תנאי החוזה היו גרועים במידה בלתי סבירה מהמקובל. במקרה שלפנינו ולאור עדותו של ויגיסר באשר להבדלים בין הסכם הפרישה של התובעת להסכם הפרישה הקיבוצי, לא ניתן לקבוע, כי תנאי הסכם הפרישה היו גרועים, במידה בלתי סבירה, אם בכלל. לפיכך, דין טענת העושק, להידחות.

ניהול משא ומתן בחוסר תום לב
3. חובת תום הלב חלה כבר בעת המשא ומתן לכריתתו של חוזה, סעיף 12 לחוק החוזים. נטייתו של בית הדין היא להרחיב את חובת תום הלב הנהוגה בדיני החוזים בעת שמדובר ביחסי עובד-מעביד, כיוון שמדובר בחוזה יחס (ע"ע 300286/98 נח ברעם נ' כור תעשיות בע"מ ואח', פסק דין מיום 22.10.00).
ניתן להקיש מהפסיקה הענפה בנוגע לחובה לניהול מו"מ בתום לב לקראת כריתתו של הסכם עבודה, על הרציונל שבה, על מקרה זה בו נוהל מו"מ לקראת "יציאה מעבודה". אין ספק כי גם במקרה זה, חלה חובת תום הלב ואף נדרשת רמה גבוהה במיוחד של תום לב מהמעביד, כיוון שהסכם הפרישה משפיע בצורה ישירה על איכות חייו של העובד לאחר פרישתו ועזיבתו את מקום העבודה. הדברים מקבלים משנה תוקף בעת משא ומתן לקראת חתימה על הסכם פרישה, כאשר העובד כבר פיתח יחסי אמון ותלות במעביד לאחר תקופת עבודה ארוכה (ר' עב' (תל-אביב-יפו) 2317/01 סולומון יעקב נ' התעשיה האוירית לישראל בע"מ, תק-עב 2005(3) 8608, עמ' 8611).
4. התנהגות הנתבעת כלפי התובעת, לאחר תקופת עבודה של למעלה מ-30 שנה, נגועה בחוסר תום לב בניהול הליכי הפרישה של התובעת. לעניין זה יפים הדברים של כב' השופט רבינוביץ בע"ע 300185/98 רשות הנמלים נ' ניצן קסטל, עבודה ארצי לג(65), 42 פסקה 16:
"התנהלות זו של הרשות בעיקר, הגובלת בחוסר תום לב גרמה למשיב עגמת נפש המצדיקה פיצוי בגין נזק לא ממוני".
כך לענייננו, עגמת הנפש שנגרמה לתובעת כתולדה של התנהגותה של הנתבעת בכל הנוגע לפרישתה של התובעת, מצדיקה תשלום פיצויים. בעניין גובה הפיצויים נדון בהמשך.

תחולת הסכם הפרישה הקיבוצי
5. התובעת תבעה פיצוי בגין הנזקים הממוניים שנגרמו לה כתוצאה מפרישתה תשע שנים לפני מועד הפרישה המתוכנן. הסעד הכספי שביקשה, בהתאם לחוות דעת האקטואר שהגישה, הינו ההפסד הכספי שנגרם לה ביחס להסכם הפרישה הקיבוצי.
6. אקדים ואומר, כי דין תביעת התובעת לפיצוי בגין הנזק הממוני שנגרם לה, להידחות. עם זאת, יצויין, כי גרסת הנתבעת כי לא ידעה על פרטי הסכם הפרישה הקיבוצי בעת פרישתה של התובעת, אינה סבירה. לטענת נחום ויגיסר, שעדותו הותירה רושם מהימן, המשא ומתן לקראת חתימת הסכם הפרישה הקיבוצי, החלו למעשה בשלהי שנת 1992, וחברים בועד העובדים ידעו על הסכם הפרישה הקיבוצי המתגבש, כבר בתחילת שנת 1993 (סעיפים 4-5 לתצהירו). לפי עדותו של ויגיסר, פרטי הסכם הפרישה הקיבוצי היו ידועים במועד פרישתה של התובעת, אך לא לגמרי (עמ' 15 ש' 19).
טענתו של גלנטי, כי תנאי הסכם הפרישה הקיבוצי גובשו רק במחצית 1994, אינה סבירה, הואיל והסכם הפרישה נחתם ביום 15.8.94, ועל פניו, לא סביר כי תנאי הסכם פרישה של מאות עובדים, גובשו בחודשיים שלושה בלבד.
7. יחד עם זאת, לא ניתן להחיל את הסכם הפרישה הקיבוצי שנחתם בשנת 94' על פרישתה של התובעת בשנת 93'. לעניין זה נשאל עד התובעת, ויגיסר, אם הסכם הפרישה הקיבוצי לא חל על התובעת לאור העובדה שד"ר חדד, רופא מטעמה של הנתבעת שבדק את התובעת, קבע ביום 12.10.93, כי אינה מסוגלת להמשיך בעבודתה מסיבות רפואיות (נספח א לתצהיר אירית פוסק). ויגיסר השיב במפורש: "אם הוא קבע ב-93 שהיא לא יכולה לעבוד בבזק מסיבות רפואיות אז כן" (עמ' 16 ש' 23-26). ויגיסר טען כי לא ניתן להחיל את הסכם הפרישה הקיבוצי על מי שפרש פרישה רפואית (עמ' 16 ש' 18). המסקנה, אפוא, היא שלא ניתן להחיל פרטי הסכם עתידי שטרם נחתם וטרם התגבשו תנאיו עד הסוף, באופן רטרואקטיבי שנה אחורה, למועד פרישתה של התובעת, שאף פרשה לפנסיה בגין נכות רפואית.
כמו כן, בהסכם הפרישה הקיבוצי נקבע במפורש, כי תחולת ההסכם היא מיום חתימתו, היינו 15.8.94, ועד 31.12.94 (נספח א' לתצהיר ויגיסר).
היינו, הסכם הפרישה הקיבוצי לא חל על עניינה של התובעת.

פיצוי בגין נזק ממוני
8. כאמור התובעת הגישה חוות דעת אקטוארית על מנת לכמת את הנזק הממוני שנגרם לה לטענתה. אולם, אין בחוות הדעת כדי להוסיף לענייננו. לאחר פרישתה של התובעת היא נבדקה ע"י רופא החברה, ד"ר פיליפ חדד, שקבע, כי "אינה מסוגלת להמשיך בעבודתה או בכל תפקיד אחר בחברת בזק מסיבות רפואיות" (נספח א' לתצהיר אירית פוסק). בהמשך אף נקבעה לתובעת נכות צמיתה בשיעור של 100%. מכאן, שבעת חתימת הסכם הפרישה הקיבוצי, התובעת לא יכלה להמשיך לעבוד, עקב מצבה הרפואי, ולכן הסכם הפרישה הקיבוצי לא חל עליה כאמור, ולא ניתן להחילו רטרואקטיבית. חוות הדעת האקטוארית שהגישה התובעת אינה רלוונטית לעניין ההפסד כתוצאה מהפרישה המוקדמת, לאור העובדה שנקבעה לתובעת פנסיה רפואית ונקבע שאינה יכולה להמשיך לעבוד. לפיכך, אין מקום ליתן לתובעת הסעד האמור בגין הנזק הממוני.

פיצויים בגין נזק לא ממוני
9. התובעת תבעה גם סעד של פיצוי בגין נזק לא ממוני, עקב עגמת הנפש ואובדן שמחת החיים. באשר לרכיב התביעה בגין עגמת נפש - הלכה היא כי בית הדין יפסוק פיצוי בגין עגמת נפש רק במקרים קשים וחריגים: "...רוב מקרי הפיטורים, או ההתפטרות, יהיו כרוכים במידה של עגמת נפש וצער לעובד, ולפעמים גם למעבידו. מבחינה זו, צער ועגמת נפש הם תופעה מצויה ביחסי עבודה, וגם קשה לקבוע מתי חרגה מן הבלתי נמנע והפכה ראויה לעונש" (ראה לעניין זה: דב"ע נג/99-3 משרד החינוך - מ"י - דוד מצגר, פד"ע כו 563; דב"ע נד/11-2 יורי גורדון - משרד העבודה והרווחה, עבודה ארצי, כרך כז(2) 203).
10. לטעמנו, מקרה זה הינו בגדר מקרה קשה וחריג המצדיק פסיקת פיצויים לא ממוניים.
זהו מקרה של ניצול לרעה במצב אשר דוקא בו על מעביד להתאזר בסבלנות.
מדובר בעובדת שעבדה 33 שנה תקופת חיים של ממש והנה קצרה רוחו של הנתבע, והתובעת נתפסה בשעה של חולשה ובאופן שאינו ראוי. התובעת התדפקה על דלתי הנתבעת מייד ולאלתר וגם אחר כך נדחתה בבזיון בלך ושוב שלא בצדק.
11. לעניין זה נתנו מספר פס"ד לאחרונה בהם נפסקו פיצויים בגין עגמת נפש: בע"ע 425/05 אגוד עירים לשירותים וטרינריים - גוש דן נ' מרדכי מיטל, תק-אר 2006(1) 289, עמ' 296 (ניתן ביום 14.2.06), פסק בית הדין הארצי 50,000 ₪ פיצויים בגין עגמת נפש.
סכום דומה נפסק בע"ע 1403/01 סוהייר סרוג'י נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2004(2) 38, עמ' 54.
כן ר' עב' (חיפה) 1610/04 פניבלוב זיוית נ' רמת טבעון מעונות הורים בע"מ תק-עב 2006(1) 5548 (ניתן ביום 12.03.2006).
אולם נסיבות התיק שבפנינו חמורות עשרת מונים מאלו שנמנו לעיל.

סוף דבר
12. על הנתבעת לפצות את התובעת בגין הנזק הלא ממוני שנגרם לה וזאת עקב נסיבות חתימת הסכם הפרישה שהיו בחוסר תום לב משווע מצידה של הנתבעת, וכן תוך מעשה כפייה כאמור בסעיף 17 לחוק החוזים. כמו כן, התובעת זכאית לפיצוי בגין עגמת נפש שנגרמה לה כתוצאה מהתנהגותה של הנתבעת.
13. סך כל הפיצויים, לפי אומדנא דדיינא הינם 100,000 ₪.

5129371
54678313לפיכך אנו פוסקים כי הנתבעת תשלם לתובעת סך זה תוך 30 יום. אם לא ישולם סכום זה במועד ישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 23.6.93 ועד ליום התשלום בפועל.
47. בנוסף תשלם הנתבעת לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ + מע"מ. סכום זה
ישולם תוך 30 יום, אם לא ישולם במועד ישא הפרשי הצמדה וריבית מיום פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.

ניתן היום תשס"ו ( 2006) בהעדר הצדדים

--------------------------- --------------------------------

שדיאור שרה 54678313-2522/04
נציג ציבור, מר כאליהו שרה שדיאור, שופטת
נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה