ת"א 48881-10-10
סעיף 6 לחוק החברות קובע כי בית המשפט רשאי, במידה והוא רואה לנכון, לייחס חוב חברה לבעל מניות. דהיינו, להרים את מסך ההתאגדות בין החברה לבין בעל המניות ולאפשר לנושה להיפרע מבעל המניות באופן ישיר. בעבר, סעיף 6 היה מנוסח באופן "כללי" ואפשר לבית המשפט להרים את מסך ההתאגדות בשורה ארוכה של מקרים. הנוסח הקודם של הסעיף העניק לבית המשפט שיקול דעת רחב ומקום לצקת פרשנות מרחיקת לכת בסוגיות כגון דא.
יש לכם שאלה?
פורום שיקים חוזרים | גביית חובות
פורום התנגדות לביצוע שטר | פרעתי
בשנת 2005 נכנס לתוקפו תיקון מס' 3 לחוק החברות. במסגרת תיקון זה, צומצם שיקול דעתו של בית המשפט באשר לאפשרות להרים את מסך ההתאגדות בין בעל מניות בחברה לבין החברה. נקבעו שני תנאים אשר יש להוכיח בטרם תאושר הרמת המסך כאמור:
- האישיות המשפטית של החברה שימשה את בעל המניות לקפח נושה או להונות אדם.
- אישיותה המשפטית של החברה שימשה לפגיעה בתכלית החברה או לשם נטילת סיכון בלתי סביר ללא קשר ליכולתה העתידית של החברה לגבי התחייבות מסוימת.
גם במקרים אלה, בהם מתקיימים שני התנאים הנ"ל, עדיין לא יורם מסך ההתאגדות לולא הוכח כי בעל המניות היה מודע לשימוש שנעשה באישיות המשפטית של החברה ובשים לב לאחזוקתיו של האחרון ולדרך שבה הוא ביקש למלא את חובותיו. הוכחה באשר למודעות בעל מניות יכולה להיות גם כאשר הוא "רק" חשד בנוגע לטיב ההתנהגות או בדבר אפשרות של קיום נסיבות, אך לא פעל לשם בירור הנושא (למעט אם הוא נקט ברשלנות).
חוק החברות מבקש אפוא להגן על הנושה אשר לא מצליח להיפרע מהחברה בשל התנהלות בחוסר תום לב מצידו של בעל מניות. עם זאת, החוק מגן גם על בעל המניות וקובע כללים דווקניים להרמת מסך ההתאגדות.
הרמת מסך - החריג לכלל
מושכלות ראשונים הן כי חברה הינה בעלת אישיות נפרדת מבעלי מניותיה. כמו כן, הלכה פסוקה היא כי הרמת מסך הינה החריג לכלל ולא אחת נקבע כי עסקינן ב"צעד קיצוני אשר יש לאשרו במשורה ובמקרים מיוחדים". עם זאת, כאשר קיימות עילות להרמת מסך ההתאגדות, בית המשפט לא יהסס לקבוע כי בעלי המניות פעלו שלא כדין כאשר ניצלו את ההפרדה המשפטית בינם לבין החברה לשם התנהלות בלתי כשרה שעלתה כדי פגיעה בזולת. דהיינו, האפשרות להרמת מסך נועדה אפוא לשמור על טובת הציבור ולעשות צדק בין החברה ונושיה.
בית המשפט העליון, בפסק דין אשר ניתן על ידו ב-2009 (ע"א 4263/04), התייחס לכך בקובעו כי החוק מצמצם את שיקול דעתו של בית המשפט והתיקון אשר הוכנס לו בשנת 2005 שינה אפוא את האפשרות להרים מסך "כאשר בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן" (למקרים המקיימים את תנאי הסעיפים המנויים בסעיף 6).
מהו סיכון בלתי סביר?
כפי שצוין לעיל, נטילה של סיכון בלתי סביר מצד בעלי המניות, תוך הסתמכות על עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת, נתפס כהתנהלות בחוסר תום לב אשר יכולה להצדיק הרמת מסך. סיכון בלתי סביר יכול לבוא לידי ביטוי בנטילת התחייבויות אשר קיים חשש שהחברה לא תצליח לעמוד בהם. עם זאת, לא כל סיכון עסקי נחשב כסיכון בלתי סביר. במקרים אלה, נקבע כי סיכון בלתי סביר הינו "סיכון אשר אין לו כל בסיס עסקי ממשי מבחינת החברה".
לדוגמא, גם כאשר בעלי החברה לוקחים על עצמם סיכונים עסקיים מרחיקי לכת, וזאת על מנת להציל את העסק שהתדרדר לקשיים, לא מדובר בהכרח בפעולה בלתי סבירה. עם זאת, צמצום האחריות האישית איננו מצדיק הוצאת שיקים לספקים מבלי לגלות לאחרונים על קשיים פיננסיים צפויים (כאשר קיימת רמת וודאות גבוהה שהעסק לא יוכל לעמוד בתשלום והשיק יחולל).
דוגמא לפסק דין
שתי חברות התקשרו זו עם זו מבחינה עסקית. החברה הראשונה קנתה מהחברה השנייה מוצרים, ומכרה אותם ללקוחותיה. בשלב מסוים, החברה הראשונה נקלעה לקשיים והוחלט על סגירתה. בין הצדדים נותר חוב בסך כ-450,000 שקלים בגין סחורה אשר סופקה ולא התקבלה בעבורה תמורה. החברה השנייה ביקשה לייחס את האחריות לתשלום החוב לבעלי המניות באופן אישי (בבחינת הרמת מסך ההתאגדות).
בעלי המניות של החברה הראשונה טענו כי לא קמה עילה להרמת מסך ההתאגדות וזאת משום שהם פעלו בתום לב וללא נטילת סיכונים עסקיים בלתי סבירים. בית המשפט בחן את הסוגיה וקבע כי יש להרים את מסך ההתאגדות, אך בנוגע לחלק מהחוב בלבד.
החוב במקרה דנן התבסס על 14 המחאות שלא כובדו (או לא הופקדו כלל בשל היותן חסרות כיסוי). בית המשפט קבע כי רק חלק מהמחאות נמסרו לידי החברה השנייה בזמן שהדבר היה יכול להיחשב כ"סיכון בלתי סביר". למעשה, ההמחאות חולקו לשתי תקופות זמן - עד לישיבה עם רואה החשבון בנוגע להחלטה לסגור את החברה, ומהפגישה עם רואה החשבון ועד לסגירת החברה בפועל.
נקבע כי לאחר הפגישה עם רואה החשבון, בה הוחלט כי ניתן לסגור את החברה "יפה" תוך איזון בין חובותיה, היה על בעלי המניות להימנע מהגדלת מצבת החובות באופן בלתי סביר. במילים אחרות, נקבע כי כל ההמחאות שניתנו לאחר המפגש עם רואה החשבון היו בבחינת סיכון בלתי סביר וקיפוח החברה השנייה בתור נושה של החברה הראשונה.
"לאחר שבעלי המניות ורואה החשבון החליטו להפסיק את פעילות העסק, כל הזמנה נוספת של סחורה ומשיכת המחאות היו כסיכון בלתי סביר. נטילת התחייבויות בשלב זה בשם החברה נעשתה על ידי בעל המניות תוך ידיעה ברורה כי מדובר בהתחייבויות שלא נלקחו בחשבון בפגישה עם רואה החשבון", נקבע בפסק הדין, "בעלי המניות ידעו היטב כי לא יווצרו לחברה נכסים חדשים, יש מאין, וסביר להניח בוודאות גבוהה כי לא יהיה כיסוי להמחאות שניתנו לאחר הפגישה בה הוחלט על סגירת העסק".
.JPG)
.jpg)
