חקירת עוולות בעלי ענין בחברות שבפירוק - בראי המעשה

חקירת עוולות בעלי ענין בחברות שבפירוק - בראי המעשה
(עוולות עפ"י סעיפים 373 ו 374 לפקודת החברות)
שמשון מרון – עו"ד ורו"ח
מבוא

רבות דובר ועוד ידובר בנושא רגיש זה. בעלי ענין למינהם מעורבים לא אחת בנושאים רגישים הנוגעים לניהול השוטף וארוך הטווח של ארגוניהם, ולא אחת פוסעים הם על "גבול האפור". לא אחת בתום לב ולמען המטרה שנראית בעינם ראויה באותו רגע. פעילותם זו עשויה להיבחן בעיניים דקדקניות ושונות עם הגיע החברה להליכי פירוק. בשלב הפירוק אמורה כל הפעילות להיבחן ע"י המפרק ו/או כל בעל תפקיד אחר מתוך זווית הראייה של סעיפים 373 ו - 374 לפקודת החברות .(חוק החברות החדש השאיר בתוקף את פרק פקודת החברות הדן בדיני פירוק - ראה הוראות מעבר לחוק החברות החדש). ככל הידוע טרם נצבר נסיון רב בבחינת עוולות עפ"י סעיפים אלה בבתי המשפט בארץ. מטרת מאמר זה הינה להאיר את עיני הקורא בהתנסותו של הכותב בתיקי פירוק בהם כיהן כבעל תפקיד. במסגרת התנסותו זו הגיש הכותב תביעות כנגד בעלי ענין בגין שורה של עוולות הנוגעות לנושא הנדון. תביעות אלה לא הגיעו בסופו של דבר לכלל דיון בפני ביהמ"ש, באשר בעלי הענין משראו את מהות התביעות כנגדם וחומר הראיות, העדיפו "לסגור דברים" מחוץ לכותלי ביהמ"ש והשלישו לקופת הפירוק את כל הסכומים אותם דרש המפרק לצורך תשלום דיבידנד לכלל הנושים הבלתי מובטחים. בכך נחסך זמן ביהמ"ש , הנושים הבלתי מובטחים זכו לקבל את מרבית נשייתם (85%) בפרק זמן סביר מחד, ומאידך לא התבררה מהות העוולות בהיבט המשפטי בדרך של דיון ממצה בין כותלי בית המשפט.


המצב החוקי

שתי מטרות עיקריות להגשת תביעות בפירוק עפ”י סעיפים 373-374 כנגד בעלי ענין ונושאי משרה בחברה :
1. השגת פיצוי/השבת נכסים (בצורה של כספים לקופת הפירוק)
2. הרתעה.


האחריות מכח סעיף 373 - אחריות פלילית ואזרחית כאחת. אחריות זו חלה אך ורק על דירקטורים בחברה ולא על נושאי המשרה האחרים. (החוק האנגלי מטיל אחריות על כל מי שהיה ביודעין צד לניהול בכוונה לרמות
( Insolvency Act , 1986 s. 213 (2) ). קיצורו של דבר - עיקרו של סעיף 373 - הטלת אחריות המוגבלת בפועל לניהול עסקי החברה מתוך כוונה לרמות. נטל ההוכחה חל על מבקש התרופה. רמייה לענין זה - נטילת אשראי מספקים ו/או אחרים כאשר אין סבירות לפרעו כמתחייב, או מנהל בחברה הלוקח לעצמו הלוואה שקלית ללא ריבית ו/או הצמדה, ומחזירה כעבור פרק זמן בעוד החברה נוטלת אשראיים נושאי ריבית והצמדה. עקרונות המרמה נקבעו בשורה של תקדימים אנגליים ( Re Patrick & Lyon (1933) Ch .768 , (Re Leitch (1932) 2 Ch.71 אשר שימשו בסיס ואומצו ע"י הפסיקה בארץ (המר' ת.א. 1939/77 מפרק נציגי מו"לים מעוף נ. אציל , ת.א. 728/86 פ.י.ט חברה פיננסית לתעשיה ולמסחר בע"מ (בפירוק) נ' חכמי והפניקס ).

לענין הגדרת דירקטור, מרחיב הסעיף וקובע "דירקטור - בין בהווה ובין בעבר, לרבות מי שהדירקטורים היו רגילים לפעול לפי הנחיותיו או הוראותיו" אנשי מקצוע הנותנים ייעוץ לדירקטורים אינם נכנסים לגדר הוראה זו לאור הוראתו המפורשת של המחוקק "... אין אדם נחשב כמי שהדירקטורים נוהגים לפעול לפי הנחיותיו או הוראותיו מטעם זה בלבד שהם פועלים לפי עצה שהוא נותן להם כמי שמקצועו בכך" (סעיף 88 לפק' החברות) .

היקף האחריות לפי סעיף זה - בית המשפט מוסמך להרחיב את אחריותו של הדירקטור ולקבוע סנקציה מרחיקת לכת עד כדי "... ישא באחריות אישית ללא הגבלה לחבויותיה של החברה, כולן או מקצתן ..." (ראה לענין זה ע"א 125/89 מפרק קופל טורס בע"מ וקופל נסיעות (1970) בע"מ (בפירוק) נ' עיזבון המנוחה רוזנברג ז"ל ואחר').



האחריות מכח סעיף 374 - (אזרחית בלבד ) , רחבה בהרבה מזו של 373 וכוללת בנוסף לדירקטורים :
1. כל מי שהשתתף ביזומה או ביסודה של החברה
2. מי שהיה או הינו נושא משרה בחברה
3. כונס נכסים, מפרק זמני ומפרק .

"נושא משרה" מוגדר בפקודת החברות (סעיף 1 ) " נושא משרה בחברה - דירקטור, מנהל מזכיר או בעל משרה אחרת שבה " (ההדגשה שלי - ש.מ.). בית המשפט העליון קבע בהתייחסו להגדרה המרחיבה של "בעל משרה אחרת שבה" (ע"א 294/98 רכטר ואחר' נ' מפרק חיים שכטר חברה לבנין והשקעות בע"מ ) כי הרחבת התחולה כנ"ל "...מביא לכך שהמונח "נושא משרה" הינו פתוח ובלתי מוגדר...על בית המשפט למלא מונח זה תוכן ולהחילו עפ"י נסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה תוך התחשבות בצרכי החברה ההולכים ומשתנים...". כן נפסק (שם - רכטר ואחר' לעיל) כי בגדר מונח זה כלולים גם מומחים שהועסקו ע"י בעל תפקיד בשלבי כינוס ופירוק באישור בית המשפט .

עילות התביעה לפי סעיף 374 רחבות בתחולתן על אלה של סעיף 373. בעוד שתחולתו של סעיף 373 מוגבלת למעשי תרמית, עילות התביעה לפי 374 כוללות בלשון החוק :

1. השתמש שלא כהוגן בכסף או בנכס של החברה
2. עיכבם אצלו (כספי החברה או נכסיה)
3. נעשה חב או אחראי על כספי החברה או נכסיה
4. עשה מעשה שלא כשורה או שלא כדיו במשא ומתן הנוגע לחברה.

במסגרת זו כלולות הן הפרת אמונים והן הפרת חובת הזהירות. במסגרת זו התקבלו בעבר תביעות בגין העוולות הבאות:

1. הפקת רווח שלא כדין ע"י יזם וע"י דירקטור (עסקאות לרכישת דירות בתנאים חריגים ע"י בני משפחה ומקורבים).
2. ביצוע פעולה ע"י דירקטורים בניגוד למטרות החברה
3. חלוקת דיבידנד מתוך הון
4. ביצוע תשלום המהווה העדפה במרמה
5. נטילת שכר בלתי סביר ע"י דירקטורים המהווה נטילת מתנה מתוך הון החברה
6. קבלת עמלות יתר ע"י דירקטור כאשר נשללה בכך כניסתן לקופת החברה
7. מכירת נכסי החברה בסכום הנמוך מערכם הריאלי
8. פעולה רשלנית אחרת של דירקטורים.


בשונה מסעיף 373 המאפשר הטלת חבות בגובה כל חובות החברה ושאינו דורש הוכחה בדבר קיומו של קשר סיבתי בין מעשיו של הדירקטור לבין נזקי החברה, מאפשר סעיף 374 הטלת פיצוי על נושא המשרה בגובה הנזק שגרם לחברה או החזרת כספים או נכסים בצירוף ריבית בשעור שייראה לבית המשפט.

*

עילות התביעה העיקריות שהוגשו ע"י הכותב במסגרת שתי תביעות נפרדות בבית המשפט המחוזי בת"א :


א. תשלום שכר למנהל ודירקטור שלא כדין

הנתבע משך מהחברה משכורות שלא עמדו בשום יחס לגודלה ו/או יכולתה של החברה לשלם. יתרה מכך, בתום כל שנה ובמשך שנים, העניק הנתבע לעצמו בונוסים בסכומים משמעותיים אשר העבירו את תוצאות החברה לכדי הפסד.
התביעה גרסה כי בין המנהל והחברה כלל לא התקיימו יחסי "עובד מעביד". טענה זו נתמכה בחוות דעת מומחה (עו"ד שעיקר פרסומו ומומחיותו בנושא יחסי עבודה). אשר על כן נדרש הנתבע להשיב לחברה את "המשכורות” אותן משך מהחברה. לחילופין נטען כי גם עם התקיימה בין הנתבע והחברה מערכת יחסים כלשהי, שבעטיה זכאי היה הנתבע לקבל סכומי כסף מהחברה, הרי שהנתבע משך מהחברה משכורות, ללא אישור החברה, ובניגוד לדינים המסדירים את תנאי כהונתם והעסקתם של נושאי משרה - כמו הנתבע - בחברה. הנתבע מעל בחובות האמון והזהירות שחב לחברה, בכך שניצל את שליטתו בחברה למשיכת "משכורות" מנופחות ומופרזות, תוך ניצול כספי החברה והזדמנויותיה העיסקיות לטובתו האישית, כאשר כל מנהל סביר ובר דעת לא היה מעז לחלק לעצמו סכומים אלה - בהתחשב ביכולת החברה ו/או במצבה. עוד נטען כי לא היה כל בסיס לחלוקה הבונוסים הנדיבה לאורך השנים, ובמיוחד כאשר כל הדיוט ובוודאי מנהל סביר היה קובע, כי לאור הפסדי החברה אין מקום לחלוקת בונוסים כלשהי. נטל המימון שהוטל על החברה בגין הכספים "שחלב" ממנה הנתבע, היו בין הגורמים העיקריים שהביאו את החברה למצב של חדלות פרעון ובהמשך להתמוטטותה. עוד ציין כתב התביעה "...חלוקת הבונוסים הינה דוגמה זועקת לשמיים, של הפרת חובות הנתבע כלפי החברה, דהיינו, פעולה בלתי סבירה לחלוטין של מנהל לאור מצב החברה, ופשוט "שוד" לאור יום של קופת החברה"

בגין החזר תשלומי השכר שלא בדין ובגין החזר תשלומי הבונוס נתבע הנתבע להחזיר לחברה סכום של מעל 2.74 מ' ש"ח (כולל הפרשי הצמדה וריבית) . לפנים משורת הדין נאות התובע (כך בכתב התביעה) להכיר בסכום של 1 מ' ש"ח כתמורה ראויה לנתבע בגין השקעתו בחברה (תקופת של כ - 5 שנים).




ב. סילוק חוב של חברה קשורה לבנק ( חברה אחרת - בבעלות מנהלי החברה שבפירוק ובערבותם)

המפרק גילה כי הלוואה הרשומה בספרי החברה בסכום של כ - 300,000 ש"ח , ניתנה למעשה לחברת הי-טק
בבעלות משותפת של הדירקטורים בחברה. החברה לה ניתנה ההלוואה הפסיקה למעשה את פעילותה כשנתיים לפני מתן ההלוואה, זאת עקב כשלון עסקיה ונותרה חייבת לבנק סכום בגובה ההלוואה שניתנה. מטרת ההלוואה בפועל היתה לסגור את חוב חברת ההיטק לבנק ובכך לשחרר את בעליה (שהינם כאמור הבעלים והדירקטורים בחברה שבפירוק) מערבותם האישית לחובות חברת ההיטק. בהסכם ההלוואה בין החברות נקבע כי זו תהיה צמודת מדד ותישא ריבית שנתית בשעור 4%. לא נקבע מועד כלשהו לפרעון ההלוואה. בפועל לא נזקפה בחברה שבפירוק כל ריבית. עם מתן ההלוואה לחברת ההיטק , כוסתה יתרת חובה של זו לבנק, ובוטלה ערבותם האישית של הנתבעים. בגין החזר הלוואה זו בתוספת הפרשי הצמדה וריבית נתבעו מנהלי החברה להשיב לה סכום של כ- 450,000 ש"ח.

התביעה גרסה כי הנתבעים נהנו שלא על פי זכות שבדין מכספי ההלוואה שבעטיים שוחררו מערבותם לבנק על חשבון החברה, ועליהם להשיב לחברה את סכום ההלוואה מכח חוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט - 1979. עוד גרסה התביעה כי הנתבעים הפרו את חובת הנאמנות המוטלת עליהם כמנהלים ונושאי משרה בחברה, ההלוואה היתה כרוכה בניגוד עניינים בין תפקידיהם כמנהלים לבין העניין האישי שהיה להם בכיסוי ערבותם האישית לחובות חברת ההיטק לבנק. מתן ההלוואה גרם להרעה ניכרת במצבה הכספי של נותנת ההלוואה אשר באותו מועד שילמה ריבית חריגה על אשראים שנטלה בבנק. על מנהלי החברה מוטלת היתה החובה להימנע מלגרום הרעה זו.

זאת ועוד, המנהלים הפרו את חובת הזהירות כנושאי משרה בחברה. מנהלי החברה שבפירוק, היו גם מנהלי חברת ההיטק. בעת קבלת ההלוואה (בהיבט צד מקבל ההלוואה) ידעו אלה כי חברת ההיטק אינה פעילה מבחינה כלכלית ו/או מסחרית ו/או עיסקית וכי החברה לא תוכל להחזיר את ההלוואה וכי ביסוד ההלוואה אין כל תכלית כלכלית רציונלית למעט שחרורם מערבותם לבנק.

הרמת מסך - התביעה טענה כי הנתבעים מסתתרים מאחורי מסך ההתאגדות של חברת ההיטק כדי להתחמק ממיצוי הדין עימם. הלכה למעשה מדובר בהלוואה "פרטית" אותה נטלו הנתבעים מהחברה במסווה של הלוואה בין חברות, והכל לצורך שחרורם מערבותם האישית לחובות חברת ההיטק לבנק. לו היו הנתבעים נוטלים דה יורה את ההלוואה, כשם שדה-פקטו אכן עשו, היו הם חייבים אישית את סכום התביעה על פי חוזה ההלוואה לחברה, ומנועים מלהתכחש לחובם לחברה.


ג. מתן הלוואה ("בצורת שטר הון") לחברת אחזקות שבבעלות ובשליטת מנהלים ודירקטורים בחברה -

בדיקת הדוחות הכספיים של מספר שנים קודם לפירוק העלתה כי בתחילת 1992 נטלה על עצמה החברה התחייבויות של חברת אחזקות שבבעלות ובשליטת מנהליה (שהינם גם דירקטורים) בסכום כולל של כ - 500,000 ש"ח ובהתאם לכך נרשמה במאזני החברה "השקעה בגין שטר הון" בסכום זה (500,000 ש"ח) . עפ"י הרשום בביאורים למאזן החברה העבירה החברה לחברת האחזקות סכום זה תמורת רכישת כל הרכוש וההתחייבויות של חברת האחזקות למעט מספר השקעות. בסמוך לתחילת הפירוק פרעה חברת האחזקות את מלוא חובה בגין "שטר ההון" בסכומו הנומינלי ובכך נמחקה התחייבותה של חברת האחזקות מספרי החברה.

המפרק דרש ממנהלי החברה ומרואה החשבון שלה לקבל לידיו את "שטר ההון" אך זה לה היה בנמצא. יתרה מכך לא היה כל רישום ולו גם בצורת נייר עבודה כלשהו בו פורטו חובות והתחייבויות חברת ההחזקות בגינם "הונפק שטר ההון" . כאן המקום לציין כי במשך כל שנות קיומו של "שטר ההון" (5 שנים) היתה החברה שרויה בהפסדים כספיים, עמדה ביתרת חובה חריגה בבנק, בעוד חברת האחזקות היתה חברה עשירה ועתירת נכסים. בהתאם לכם גרסה התביעה כי לא היה כל הגיון עסקי ו/או כלכלי לאור מצבן של החברות.

בעלי הענין וחברת האחזקות נתבעו להשיב לקופת הפירוק סכום של כ - 640,000 ש"ח שהיוו את הריבית המחושבת לפי חוק פסיקת ריבית בגין ההלוואה שהועמדה בצורת "שטר הון" שנפרע בערכו הנומינלי. כתב התביעה ציין כי מנהלי החברה שהיו גם המנהלים בחברת האחזקות בכל התקופה הרלוונטית, הפרו את נאמנותם לחברה שבפירוק והעדיפו משיקולים פסולים את טובתם האישית וטובת חברת האחזקות ע"ח נושי החברה שבפירוק. בכך הפרו הנתבעים גם את חובת האמון והזהירות שחבו לנושי החברה ולא רק לחברה עצמה. נושא משרה סביר בחברה לא היה נוהג כפי שנהגו הנתבעים בהעניקם אשראי נומינלי ללא בטוחות כלשהם. נטל אשראי זה היה בין הסיבות שהביאו לקריסת החברה.

הרמת מסך - עוד טענה התביעה כי הן החברה והן חברת האחזקות נמצאות בבעלותם המלאה, ניהולם הבלעדי ושליטתם המוחלטת של הנתבעים . הכרה באישיות הנפרדת של חברת האחזקות תביא לתוצאה

הבלתי רצויה לפיה עלולים הנתבעים להתחמק מחובתם לשלם ריבית לחברה. לאור עובדה זו יש מקום להסיט את מסך ההתאגדות של חברת האחזקות ולמנוע את השימוש לרעה שעושים הנתבעים האישיות הנפרדת של חברת האחזקות. בהתאם לכך מבקשת התביעה לחייב את הנתבעים באופן אישי בתשלום סכומי הריבית הנ"ל.

ד. תשלומי שכר פיקטיביים לבן משפחה - תביעה להחזר כל הסכומים ששולמו בתוספת הפרשי הצמדה וריבית

מנהל ודירקטור בחברה "העסיק" את אימו במשרה מלאה אף שזו עפ"י התביעה כלל לא עבדה בחברה. יתרה מכך, בסמוך לפני תחילת הפירוק פוטרה "העובדת" ואף זכתה לקבל את מלוא פיצויי הפיטורין בגין "תקופת עבודתה". התביעה גרסה כי במתן יד לתשלומים המשכורת הפיקטיבית, הונה הנתבע את החברה ו/או סייע לגזילת כספי החברה, ו/או התרשל בתפקידיו כנושא משרה בחברה ו/או הפר את חובות האמון אותם חב לחברה. בגין עילה זו נתבעו הנתבעים להשיב לחברה סכום של מעל ל - 230,000 ש"ח.



ה. חוב אישי של מנהל ודירקטור - חיוב ריבית בגין שמוש פרטי בכספי החברה

אף כי בסמוך לתחילת הפירוק עמד יתרת כרטיס החו”ז האישי של הנתבע על אפס, בחקירה מדוקדקת הוברר כי כרטיס זה שימש במשך שנים כמסלקה לצרכיו הפרטיים. בעוד החברה נמצאת דרך קבע במצב של משיכת יתר ובמרבית הזמן אף נשאה בריבית חריגה בגין חשבונה, הסב הנתבע בדרך זו נזקים לחברה, תוך הפרת חובותיו כלפיה. באמצעות כרטיס זה נפרעו הלוואות פרטיות שנטל הנתבע בבנק, הופקדו כספים בתכניות חסכון ובקופות גמל פרטיות בהן הפקיד כספים כעצמאי. אמנם מעת לעת העביר הנתבע לחברה תשלומים ע"ח חובו, אך מעולם לא שילם כל תמורה (ריבית והצמדה) בגין "שרותי המימון" שנטל מהחברה. כתב התביעה טען כי הנתבע השתמש בכספי החברה לצרכיו הפרטיים , בניגוד לאינטרסים של החברה תוך חריגה מהרשאה שניתנה לו ותוך הפרת חובותיו לחברה. עוד נטען כי הנתבע עשה בכספי החברה כבתוך שלו, ללא סמכות, ללא הרשאה ותוך הפרת חובות האמון והזהירות אותן חב לחברה. סכום התביעה בגין סעיף זה עמד על כ - 100,000 ש"ח , סכום שהיווה את הריבית התחשיבית על יתרות החובה בכרטיס החו”ז האישי של הנתבע.

*

כאמור העדיף המפרק את טובת הנושים והביא למחיקתן בהסכמה של התביעות שתוארו לעיל כאשר במקביל השלישו הנתבעים לקופת הפירוק את הסכומים שנדרשו להשלמת תשלום מלוא הדיבידנד לכל הנושים המובטחים ושבדין קדימה וכן תשלום בשעור 85% לכלל הנושים הבלתי מובטחים. ללא ספק, יכולתם האישית (הפיננסית) של הנתבעים לשאת בהסדר הנושים שהוצע ע"י המפרק ואושר באסיפות הנושים וע"י בית המשפט, היתה תנאי הכרחי לסיומו של תיק פירוק זה. בהיבט האקדמי נימנע דיון משפטי שעשוי היה להיות מרתק הן באופיו והן בהשלכותיו התקדימיות.

עוד אוסיף בשולי הדברים - מעורבותם של רואי חשבון כמפרקים במסגרת פירוקים בפקוח בית המשפט מצומצמת עד מצומצמת ביותר. כך גם מעורבותם כאנשי מקצוע המלווים מפרקים שהינם משפטנים. נטיית בתי המשפט הינה בדר"כ למנות בשלב הפירוק הזמני משפטן, אשר עפ"י רב אינו אמון (אם בכלל) על הנושאים הכספיים והחשבונאיים, ועיקר מעיינו מוטה למימוש נכסי החברה שבפירוק. בשלב הפירוק הזמני, קופת הפירוק הינה עפ"י רב ריקה (וכלל לא ברור אם ומתי תימלא) , בכך נימנה המפרק שאינו אמון על הנושאים הכספיים מלשכור שרותיו של רו"ח. עובדי החברה שבפירוק והמקורבים למינהם העשויים להוות את המקור הראשוני, החשוב והעיקרי לחקירת הפירוק ונסיבותיו (הן במידע שברשותם והן ביכולת להשלים מערכת דווח כספי שתיתן למפרק כלים בסיסיים ומהותיים בחקירותיו) נפוצים בסמוך לתחילת הפירוק לכל עבר - באופן שכל שנשאר בידי המפרק הינו לממש רכוש. בשיחות שקיימתי עם שורה של מנהלים בכירים במשק, אשר נכוו לא במעט מהתמוטטותם של לקוחותיהם, סבורים אלה, כי טוב היתה עושה המערכת המשפטית לו היתה ממנה יותר רואי חשבון כמפרקים בשלבי הפירוק הזמני ו/או מחייבת את המפרק המשפטן לשכור שרותיו המקצועיים של בעל מקצוע בתחום החקירתי לליווי המשך עבודתו. ולחילופין, בפירוקים אשר היקפם גדול מלכתחילה - מינוי עו"ד ורו"ח כמפרקים משותפים. זאת כאשר קודם לכל, בהיבט הפרקטי , חייבת להישאל ולהיבחן השאלה - היש ממי לתבוע בהיבט היכולת הפיננסית לשלם.