סעיף 1 לחוק העוולות המסחריות קובע כי עוולת גניבת עין הינה מעשה אשר במהלכו עוסק גורם לכך שנכס או שירות אשר נמכרים או ניתנים על ידו ייחשבו בטעות כשירות או נכס של עוסק אחר, או כנכס או שירות אשר יש להם קשר לעוסק אחר. מדובר סעיף אשר החליף למעשה את סעיף 59 לפקודת הנזיקין תוך הרחבת תכולתה של עוולה זו גם בנוגע למתן שירות.
יש לכם שאלה?
ההגנה מכוח סעיף 1 הנ"ל הרחיבה את ההגנה מכוח פקודת הנזיקין וזאת בכך שדי כי המצג מטעה לחשוב ששירות או מוצר קשורים לעוסק אחר ואין כל הכרח להוכיח כי מצג זה נועד להצביע על כך שמקורו בעוסק אחר לכאורה. ההלכות הפסוקות הנוגעות לגניבת עין, והנוגעות לפקודת הנזיקין, תקפות גם לאחר חקיקתו של חוק העוולות המסחריות.
התנאים לגיבוש גניבת עין
התנאי הראשון לגיבוש תביעה בעילה זו הוא הוכחת קיומו של מוניטין בנוגע לשירותים או לטובין נשוא העוולה. לאמור, התיאור, השם או הסימן (או המוצר) המדובר רכשו להם בקרב ציבור הצרכנים הוקרה והכרה והציבור התרגל לזהות את עסקו או סחורתו של התובע בעזרתם. הוכחת מוניטין נעשית באמצעות משך תקופת השימוש בסימן או בשם, מהות השימוש, היקף ואופי הפרסום של השם או הסימן וכדומה.
יש לשאול שאלות כגון – האם הציבור מייחס בעניין זה חשיבות גם לזהותו של היצרן ולא רק לצורה, למבנה או לתכונות של המוצר. האם מהימנותו והגינותו של היצרן משפיעות על הביקוש למוצר. כמו כן, מהם האמצעים אשר הושקעו ביצירת הקשר המודע בקרב קהל הצרכנים לגבי השם או הסימן. וכו'. ייתכן וקיומו של מוניטין יוכח גם באמצעות רצונם של מתחרים לחקות את שם העסק או המוצר ואו להעתיק אותו. במקרים אלו, ייתכן ובית המשפט יכיר בניסיון זה כניסיון "לרכב" על המוניטין של העוסק בנוגע למוצר תוך היבנות עסקית ממנו.
התנאי השני להוכחת עוולת גניבת העין הוא הוכחת קיומו של חשש סביר כי תיתכן הטעיה של הציבור שמא המוצרים ואו השירותים המוענקים על ידי אחד קשורים לאחר. המבחנים לבדיקת הדמיון בין המוצרים בתביעה בגין גניבת עין זהים אפוא למבחנים אשר נקבעו בפסיקה בעניין הפרת סימן מסחר. עם זאת, בניגוד לתביעה בגין הפרת סימן מסחר, אשר דורשת הוכחה כי שימוש מסחרי נעשה בסימן דומה או זהה לסימן הרשום, עוולת גניבת עין זקוקה גם להוכחת סגולותיו המאובחנות של הסימן (וזאת משום שמטרתה הינה להגן על המוניטין).
המבחן המשולש
מבחני הפסיקה לפי הפרת סימן מסחר
כאמור, הוכחת גניבת עין נעשית בהתאם למבחנים בפסיקה הנוגעים להפרת סימן מסחר. מבחנים אלו הינם שלושה מבחני עזר העוסקים בקיומו של דמיון מטעה. המבחן הראשון הוא מבחן הצליל והמראה. מבחן זה מבוסס על השוואה בין חזות וצליל הסימנים בשלמותם, תוך מתן משקל לרושם הראשוני אשר נוצר בעת השוואתם בקרב הצרכן הממוצע.
המבחן השני עוסק בחוג הלקוחות וסוג הסחורות. מדובר במבחן במסגרתו נבחן הדמיון בין סוגי המוצרים אשר לגביהם נעשה בסימני המסחר שימוש. כמו כן, נבחנת מידת ההשפעה של סיווג המוצרים על הסכנה להטעיה. מבחן חוג הלקוחות עוסק בשאלה – האם שני המוצרים, בעלי סימן המסחר הזהה לכאורה, פונים לאותו קבל יעד. המבחן השלישי נועד לאגד את שאר נסיבות העניין אשר אינן מובאות במסגרת המבחנים האחרים (לדוגמא, מידת הפרסום של הסימן וחומרת תוצאותיה האפשריות של הטעיה).
.jpg)
.jpg)
